סטפן התיישב ליד שולחן הכתיבה והורה לי לעשות כמותו, הוציא ממגירתו ערימת דפים, נוצה וקסת והחל לרשום ולהקריא לי את שהוא רושם. תחילה את שמות כל שריו ותפקידיהם, את שמות נשותיהם, אלה שזכר על-פה, את שמות האנשים שעומדים עליהם לשרתם, מי בפנקסנות ומי במתן עצה, את כולם רשם לפי סדר ואז התבדח ואמר שיהא עלינו לערוך נשף על מנת להכיר את כולם, שמחתי בקול רם ובמחיאת כפיים עליזה. דימיתי לראות חיוך בעיניו ורק הערתי בציניות רבה שאני מלאת הערצה אליו שהוא יודע ומכיר את כל האנשים האלה על אף שלא שהה במחיצתם זמן מספיק כדי לשנן את שמותיהם.
אז עבר לדפים חדשים בהם שרטט בעדינות מפה, כמו אלה שלמדתי לקרוא בחדר המפות ועליה גבולות ממלכתנו ושמות הנסיכויות הגובלות עימנו. אחר כך סיפר לי על האבירים שומרי הגבולות ועל אופן גיוס החיילים לפי גובה מס ועל גובי המס בדרכי המעבר הרבים שלנו, בני מעמד הביניים המתוגמלים ממעשר האיכרים. הבאים בתור ברשימות היו משפחות האיכרים המוכרות בארמון, אלה שהם ראשי הנתינים בכפרים הגדולים של הממלכה, שמחתי למצוא גם את שם אבי ביניהם, את כולם הכיר סטפן על-פה ואז עבר אל אנשי הכמורה והנזירים הראשיים שבלעדיהם קרוב לוודאי לא היתה נשמרת המלוכה שנים רבות כל כך על כנה, כך אמר. את כל ראשי בתי התפילות והמנזרים שהכיר ובמיוחד את מנזר בנדיקטוס הקדוש, זה אשר נזיריו עסקו בהעתקת ספריו והוסיף ואמר כי הוא מתגעגע אליהם עמוקות ואולי כדאי שבפעם הבאה שנצא את הארמון, נרכב אליהם. יחסית לאדם שלא התעניין במלוכה, סטפן אחז בידע רב אודותיה.
כל אותה עת שמרתי על מבט עיניי בתוך עיניו העמוקות, קוראת את אשר התרחש בהן וכמעט שהצליחו להטות את תשומת לבי מן השיעור החשוב הזה כי חישבתי לטבוע בהן, חישבתי דרכים כיצד אזכור את כל שמות האנשים שסטפן מנה, ומארג תפקידיהם בממלכה.
כל הרשימות הללו לא הצליחו להסביר את סיבת הופעתם של כל האנשים הרשומים בהם בארמון, את המשתה הפרוע שנערך שם מדי ערב בפריצות רבה ואת הקשר בין זה, לבין מהות עבודתו של סטפן ובוודאי לא הבנתי מהן כלום על הנושאים שעליו לדון מדי יום עם שריו ויועציו. סטפן פצח בנאום ארוך על מה שאינו מבין ומה שהיה רוצה לשנות ועל כך שתוכניתי פותחת פתח לסדר חדש בממלכה. הוא פסק מנאומו רק כששפתיו כיסו את שלי בנשיקות שבגללן לא מצאנו עוד את מקומנו ליד שולחן הכתיבה, לידו ישבנו זמן רב כל כך. את כל הלילה ההוא הפכנו לעוד לילה בו לא נפרמנו זה מזו ולו לזמן קצר ביותר.
למחרת עם שחר, בחדר הספריה, בין ספריו שתיעדו אין ספור מעברי שלטון, החליט סטפן ליישם את השינוי הראשון והחשוב. הלך ופיזר את כל המועצה המייעצת ששירתה תחת ווילפריד הגיבור והכריז על בחירת מועצה חדשה. הציב את כל אנשי הארמון בטור ארוך לפני דלת חדר הספריה. כיוון שלא הכירם ממש, חלקם אפילו לא במראה פניהם, החליט לנקוט באותה שיטה בה בחר את מלמדיו כשהיה ילד: שיטת השאלה האחת. ימים רבים באו כל האנשים שזימן, אחד אחד אל החדר ואיש לא הדליף את תוכן השאלה האחת, החוצה. אלה שהצליחו לענות חשו שהם יחידי סגולה ורצו בהצלחת הבחינה, כדי לשבת במועצה במחיצת הדומים להם. רבים היו הנכשלים, המעטים שהצליחו, קיבלו תפקידים אחראיים יותר. כעסתי על השיטה שחשבתי אותה ללא צודקת, אך סטפן בשלו. בתום ימים אחדים הורכבה המועצה השלטת והיועצת הנאמנה למלך, לסטפן.
האורחים הרבים של הארמון התמעטו באופן הדרגתי. תחילה נעלמו אלה שאף אחד לא ידע מדוע הגיעו מלכתחילה, לאחר מכן פסקו להגיע אלה שרצו רק במה לעצמם – להציג את מחלצותיהם ברבים והבינו שאצלנו היא לא תמצא. אחרונים נשארו חבורת אצילים שסטפן קשר איתם שיחה מדי פעם. בארוחות המעטות בחברתם, היה חולק עימם את ידיעותיו והם השיבו בהתלהבות משלהם, מאתגרים אותו לעתים בספרים חדשים שלא הכיר. בתחילה, נהגתי לשתוק מתוך צניעות, כי הרי מספר הספרים שהספקתי לקרוא מאז בואי לארמון, לא עמד בקצב המתאים להתערבות בשיחת מלומדים ממני.
באחת השיחות האלה סיפר סטפן על חכם סיני שכתב ספר עב דפים בו הוא מתאר את אורחות חייו של איכר השותל אורז בצוותא עם אמו, אשתו ובנותיו, הסופר תיאר את העבודה הקשה וגמולה המעט ובעיקר תיאר את הלעג לו זכה האיכר משכניו, על כך שעבד בעבודה שמלכתחילה יועדה לנשים בלבד. אחד מחבריו של סטפן העיר הערה על ניידות מעמדית שבדרך כלל לא צולחת ומנה סיבות רבות לכך, תוך כדי ששאר המסבים לשולחן מכחכחים בגרונם להשתיקו. בקול בוטח ביקשתי ממנו להסביר את טענתו, כי אני בטוחה, אמרתי, שאוכל ללמוד ממנה. מיד עמד על טעותו ופניו רעדו מפני העתיד לקרות. אלוהים בוחר את יחידי הסגולה, פייס סטפן, אלה שמראש נולדו למעמד יותר נמוך, על מנת שנסיון חייהם יהפוך אותם לאנשים טובים יותר לכשיגיעו לבסוף אל מעמדם הטבעי. כך בקלות ענה על כל השאלות שאולי יצוצו בעתיד, קבע שאני כעת ב"מעמדי הטבעי" ואילו מעמדי הקודם נועד כדי להחכים אותי. שתקתי. וכי מה היה לי להגיד על רעיון כזה מחוכם? ומה משמעות המונח "טבעי"? המונח הזה עוד יעסיק אותי ימים רבים.
היו ימים בהם היה סטפן נעלם לענייניו ומותיר אותי בגפי, לעתים ממורמרת למדי. אמנם התקבלתי אחר כבוד לארמון, וכדרך שנהג בי מלכי, נהגו בי כל עובדיו וכל אורחנו, אך אני חששתי. לא הנחתי כי כולם שכחו את מוצאי, שכולם הלכו שולל אחר סיפורו של סטפן וראו בי אחת משלהם. נהגתי ללכת כשגבי צמוד אל הקיר, מחייכת לכולם אך שומרת מילותי, מחשבת את המשפטים היוצאים מפי. בלילות, אחר שידוליו הרבים של סטפן חייכתי ונתרציתי, דימיתי שעודנו ביער, שני ילדים חסרי עבר ועתיד. סטפן נתן לי הרבה סיבות להאמין שכך הוא הדבר. לעיתים קראתי לו מלכי אהובי ולעיתים קראתיו בשמו, במיוחד כשהיינו לבד, בחדרנו - אז שמו, סטפן, צהל בפי. אהבתי את סטפן של הלילה, לא תמיד את סטפן של היום. בימים הוא היה שונה, לעתים כשני אנשים זרים. את תפקידו כשליט קיבל עליו שלא מרצונו והתנהגותו היתה בהתאם. למרות שפניו היו לשלום לא תמיד הנעים לסביבתו. אנשים שחשיבתם היתה איטית משלו, סולקו מן החצר ולא הורשו לשוב, אנשים שלא הבריקו ברעיונותיהם, לא היו עוד מאנשי שלומו. נותרו סביבו אנשים חכמים, אך יהירים, מהם כאלה שאינם אוהבי אדם במיוחד.
בימים האלה העדפתי לבלות במטבח. מאמא מרי מצאה בי תלמידה צמאה לדעת. היא לימדה אותי את נפלאותיו של הקמח הלבן, זה שנטחן רק עבור האצילים ועל כן לא הכרתיו. עוד ועוד שיקעתי את ידי בקערה המלאה בקמח הרך הזה, שלא כמו זה העכור ממטבח אימי, עף והתפזר בחדר עם כל מגע. מאמא מרי לימדה אותי את סוד האפייה שלו: צריך לנפות אותו על מנת להגדיל את המאפה, היא אמרה שהקמח הזה אוהב חמאה וביצי תרנגולות שזה עתה הוטלו בחצר, שככל שהן חמות יותר כן ייטב למאפה. למאמא מרי היה תנור עצים במטבח, שהיה טוב לפחות כמו התנור של אופה הכפר, זה אשר שימש את כל נשות הכפר. היא ונערותיה אפו בו לחמים שפרוסות עבות ממנו היו לתחתיות עבור המזון שהוגש לנו. אני אכלתי אותן לאחר שספגו את כל שומן האוכל שהונח עליהן ולא היה אכפת לי שכל האורחים המכובדים הסתכלו עלי בבוז, כפי שמסתכלים על בת איכר, עד שסטפן חיקה את מעשי ואז הפך עניין זה של אכילת לחם התחתית למנהג בכל הארץ.
מאמא מרי אהבה להשתעשע עם המאפים שהכניסה לתנור, שינתה את מתכוניהם ורק כשטעמם היה מוצלח בפי נערותיה, אפתה חדשים כמותם לארוחת הערב, כשנער המטבח יושב על שרפרף לידה ורושם מפיה את כמויות המצרכים בהם השתמשה, את סדר הכנסתם לקערה וסדר פעולותיה עד שנכנסו לתנור. כך יכלה לזכור ולשכלל עוד ועוד את מאפיה עד שהוגשו לשולחננו. משראתה בי תלמידה צמאה לדעת, לימדה אותי סודות מטבח נוספים - יש ירקות בלתי נחשקים, שאין להם יופי או תואר כמו הלפת, אמרה, האיכרים אוספים אותם מהשדות, רק כי הם שם, אוכלים אותם מבושלים במים כי אינם מכירים דרך אחרת ולא יודעים שאם מרככים אותם, את הלפתות בתנור של אפיית הלחם כל הטעם משתנה! אחרי אפיית הירק מתקבל המעדן הכי טעים שאכלת אי פעם, אמרה והגישה לי פלח לפת אפוי לטעימה. מה שהיא אמרה בעצם, זה שיש לחפש עוד ועוד דרכים יצירתיות כדי להנעים לחיך. למדתי ממנה באותו יום שיעור חשוב שאזכור בעתיד לאו דווקא בהקשר של טעמי אוכל.