המראה מחלונות הארמון לכוון אגם המראה היה מופלא – הערפל הסמיך שמילא את כל העמק והסתיר את ההרים שמעליו היה קסום בעיניי, כר נרחב לדמיונות חדשים. בתחילה נבהלתי מהעלמותו של היופי למטה, אך מהר מאוד הבנתי שאלוהים נותן לי אות: למרות הנסתר הכל גלוי. דימיתי את הימים הבאים שיהיו עמוסים בתיאורים, במספרים ובפרטים, שאהיה תלמידה וסטפן מורי, לפחות כמו היום המחכים בחדר המפות, אך השמיים מלאי העננים והערפל על כל העמק שמתחת לארמון, גרמו לנו לבלות אותם בחדר השינה החמים.
אכלנו ושתינו על הרצפה, על המיטה ועל שולחן הכתיבה, לא שבענו מהנאות הגוף. סטפן נשבע לי שהוא יכול לבלות כך את כל ימיו מבלי לחשוב על כל השאר, עד שבוקר אחד הוא קם עוד לפני הנץ החמה, יצא את החדר ולא שב עד אותו הערב. לבוקר ההוא קדם לילה מלא רעמים רועשים וגשם עז, שאיים לשבר את בית האבן המפואר בו שכבנו בחמימות ליד האש המלחכת את גופנו העירומים. גשם כזה מבשר בדרך כלל את סיום האביב ואת בוא הקיץ. באותו יום החלטתי להוציא את תוכנית החסכון שלי לפועל, כי הרי ידעתי בתוך תוכי שגם אם הבטחת המלכות תמומש, כאן אני צריכה להתחיל.
הלכתי למטבח אל מאמא מרי, והבהרתי לה מה יהיו ההסדרים החדשים של הארמון. ראשית, אמרתי, מהיום תמני נער מנעריך שתפקידו יהיה לרשום בספר מיוחד כל פריט הנכנס למטבח וכל פריט היוצא ממנו. תפקיד המטבח לבשל עבור דייריו הקבועים של הארמון, כלומר עבור המלך ועבורי, עבור האצולה המשרתת אותנו ועבור פמליית המשרתים. לא יהיו יותר אורחים לא קרואים, לא יהיו ימים בהם לא תדעי מראש כמה פיות עליך להאכיל, חזירי הארמון יאכלו אף הם כמויות ידועות מראש. חלק מנערותיך יעסקו בשימור מזון לימות החורף הקשים, אורחים מזדמנים יכובדו אף הם במזון משומר, מעתה תתכנני איתי את התפריט שתכיני מידי שבוע, אני מצפה ממך לדעת בסוף השבוע הזה מהם כמויות המזון שייחסכו ונחליט ביחד מה לעשות עמם.
מאמא מרי עטתה על פניה ארשת של כבוד רב כלפי. היא התכופפה קלות להשתחוות ואמרה "כה ייעשה גבירתי", נפנתה לעבודתה, ואני יצאתי את המטבח מרוצה מאוד. צליל "גבירתי" שהופנה אלי ערב לאוזני. בשלב הבא פניתי לשר החצר אנדריאס כחול העין, ממנו דרשתי רשימה של באי הארמון ומשלא היה בידו להמציא לי אחת כזו, הודעתי לו שמהיום עליו להיוועץ בי לגבי אלה, אולם האוכל של הארמון אינו פונדק דרכים, אמרתי והוא יארח אך ורק את אורחינו הקרואים, אלה שחברתם מסבה לנו נחת. אנדריאס כחול העין היה פחות מרוצה ממאמא מרי, הוא קד את קידתו לשם נימוס אך גידופיו נשמעו למרחקים.
היעד הבא היה שינוי סדרי הארוחות. ראשית, ארוחותנו הסדירות הועברו לחדר האוכל הקטן, זה הצמוד למטבח על מנת לחסוך בהסקה היקרה של האולם הגדול. אז נפניתי לשנות את הסדר המסורתי שנקבע באולם האוכל הגדול עוד בימי המלכים הקודמים: את הבמה המוגבהת עליה ישבו בני המשפחה המלכותית, לאות חשיבותם היתרה על פני שאר אורחי הארוחה, ביקשתי להסיר. הוריתי לסגור את האולם בימים שלא ארחנו איש ובימים שכן, נפתחו בו שולחנות ארוכים שכוסו במפות צחות, חגיגיות וקושטו בפרחי עונה טריים שנתנו לאורחים הרגשה רגעית של טיול בטבע. כל גינוני הראווה והצגת העושר בפובמבי הוסרו - לא אהבתי לנופף בעושר כזה.
מאמא מרי ניסתה ללמד אותי את אורחות הארוח בארמון ואמרה לי בטון של הטפת מוסר, שאורחי הארמון באים כדי לראות ולאכול את מה שאין להם במשתאות בארמונות אחרים, שבעבר הוטל עליה להמציא מתכונים חדשים בכל משתה. המנות היו צריכות להיות יותר יפות מהקודמות, ודאי יפות יותר מאלה שהוגשו במשתאות של אצילים אחרים, בו התארחו אותם אורחים. לשם כך נשכרו מרגלים, חלקם אצילים יודעי חיך, ששולם להם שכר כדי שיספרו מה אכלו באותן ארוחות, ואני שלחתי ציידים לצוד חיות נדירות שלא ידעתי איך לבשלם ולקטים ללקט מיני ירק בשדה שפעמים רבות לא ידעתי האם רעילים הם, מזיקים לבטן, או טובים לחיך ועל כן העסקתי צבא טועמים - קודם כל כדי לדעת שלא ארעיל אותם ושנית, כל אחד נצטווה להגיד את דעתו הכנה ביותר על המאכל החדש ואני ידעתי, אמרה לי מאמא מרי בקריצה, פעמים רבות שיקרו לי רק כדי לקבל את המטבע שהבטחתי עבור המידע. אבל הטעם? שאלתי, האם הארוחות האלה היו טעימות? היא הסתכלה עלי בחשד מה, אבל החוותה תנועת יד שלמדתי מאוחר יותר להכיר, האומרת – יהיה אשר יהיה ואמרה בנחרצות – לא! פעמים רבות האוכל היה בלתי אכיל לגמרי. נאלצתי להשתמש במיני דבקים כדי להדביק חלקי אוכל האחד לשני, על מנת שיוצגו יפה על צלחת ההגשה והאצילים, נראה לי שלמדו כי צלחת מקושטת היא בלתי אכילה בעליל ולא נגעו בה. אני אספר לך סוד, התקרבה אל אוזני, לעיתים גם החזירים אוכלי הכל סירבו לגעת בהם.
אצלי לא יהיה כדבר הזה, אמרתי למאמא מרי באותה שיחה בשאט נפש על הבזבוז הרב, מהיום תבשלי אך ורק אוכל טעים ומזין. מהסוג שהיית רוצה להגיש למלך או לי. לא יהיה יותר אוכל ראווה. בהתחלה אני משערת שאנשים יעזבו את המשתאות שלנו בבוז, כי לא נהגנו לפי המקובל אבל אני שואפת לכך שתעבור השמועה על האוכל הטעים המוגש אצלנו. זה יגרום לכך שתצטרכי לפטר את הרכילאים, הטועמים והמרגלים, אולי גם חלק מעובדי המטבח כי תצטרכי פחות ידיים עובדות. נער המטבח ירשום מעתה את כל המתכונים שלך ומנה אשר תזכה לאהדת הסועדים תהפוך למנה קבועה. את תחדשי מנות רק כשתרצי ותראי צורך בכך. מאמא מרי לא נראתה מרוצה. כאילו והשמטתי את הקרקע מתחת לרגליה, רק ברבות הימים למדה להעריך את השינוי. אין לי מושג מאיפה לקחתי את חוכמת הארוח הזו ואני הייתי הרי חסרת נסיון או ידע לחלוטין בתחום.
כשסטפן קיבל ממני דיווח הוא ציחקק, אמר שלא ממש מעניינים אותו סדרי הארמון, מצדו ימשיכו לבוא וללכת כל מי שעשו זאת שנים קודם לכן ואז פצחתי בנאום שהכנתי ימים רבים מראש, על כך שלא היה מודע למתרחש בארמון כי שהה בעיקר ביער, שהאדם שהיה אמון על כך, ווילפריד הגיבור כבר איננו ולכן כל כך הרבה אנשים פוקדים את הארמון ומנצלים זאת לרעה, שעל מנת שאנשים יכבדוהו צריך שיהיו כללים ברורים ולסוף הנאום שמרתי את המספרים המרשימים שסיפקה לי מאמא מרי – על כמויות המזון הרבות, כמות עצי ההסקה ומספר העובדים במטבח שייחסכו על ידי כל הפעולות האלה – המספרים האלה אמרתי, הם אלה שיגרמו לאהדת העם כלפיך, כי אלה כמויות המזון שיוכלו להשאר אצל האיכרים ולהאכיל את ילדיהם הרעבים במקום את חזירי הארמון, אלה המספרים שצריך יהיה לחשב מחדש עם שר האוצר שלנו שאינני יודעת את שמו ולבשר לכל איכרי הממלכה על ההסדרים החדשים תמורת כל מה שתחשוב שצריך לבקש מהם כתחליף. סטפן נע בתחילה בחוסר נוחות בחדר, קם וישב חליפות, עטה ארשת כזו או אחרת על פניו, אבל הקשיב לדברי עד תומם ואף יותר. משהשתתקתי ולא היה לי עוד מה להוסיף, ניגש אלי וחיבקני אליו בחיבוק של הכרת תודה.
אמרתי לך שתדעי איך, אמר, בדרכך למדת מה חשוב יותר ומה פחות. עכשיו לא הותרת לי כל ברירה אלא למלא את החסר, לענות על כל שאלותיך ששאלת ביום ההוא ביער ואז ניגש אל תוכניתך הענקית. הנה אנחנו מתחילים ברגע זה. כעסי חלף מיד, ידעתי כי פעלתי נכונה.