ציור של בחורה כותבת

מיהרנו לקום ולצאת את הארמון לדרך היורדת מטה אל אגם המראה והלאה ממנו אל היער העבות. אני רוצה היום ללכת ליער, לעצים שלנו, אמרתי לסטפן עם שחר, אלה שנהגו להקיף אותנו כאילו נשתרגו מתוכנו, ליער שבימים של גשם נעשה חור בענן מעל ראשנו והגשם ניתך מסביבינו ונשארנו יבשים כשכל סביבתנו נרטבה קשות, היער הזה ששמע את סיפורנו ויודע לענות כהד על כל שאלותנו, היער הזה שאולי אחרי היום לא יראה אותנו רבות. אני רוצה ללכת להפרד, התבוא? והוא בא. למלא את כל מבוקשי כאילו היה לצו לו.

פרק 13

בדרך ראינו את ווילפריד הגיבור מעמיס עם משרתיו את תיבותיו ואת משפחתו בשיירת כרכרות. שבועיים הסתתר בחדריו, תוך כדי ששליחיו מאתרים עבורו את הארמון המתאים ביותר להיות לו ולמשפחתו למגוריהם החדשים. סטפן עצר את ריצתנו, נעמד לידו ונתן בו מבט, אני חשבתי אותו למבט מתגעגע, אחז בידי והמשכנו לרוץ במורד השביל.

 

שם ביער, התחלתי לדבר לפני שהוא עשה זאת, אמרתי לו שצריך לבדוק את כל מקורות ההכנסה של הארמון, שצריך לבדוק מהיכן הם מגיעים ולאן הם מיועדים ומי שולט באוצר כולו, מי מחליט כמה ולאיזו מטרה, שצריך לנהל ספרים מדוייקים, כפי שלימדני אבי לנהל את ספרי החווה, שיהיה איש שלומנו אמון עליהם שלא יגרע מהם ולא יוסיף עליהם, שאני רוצה ללמוד מה הם גבולותיה הממשיים של הממלכה ומי האנשים היושבים בה ומה נעשה בהם וכמה מהספרים המונחים בספריית הארמון נכתבו בידי אנשינו והאם יש ספרים כאלה שנכתבים ממש עכשיו? והנשים האצילות, כיצד הן חיות בממלכה? מה תפקידן? ואיזה מעשר מעלים לנו ומי הם אנשי שלומנו הגובלים בנו ומי אלוהיהם? האם אדוננו בליבם או שמא הם עדיין שבויים בידי קרמפוס ופרכטן, האלים הקדמונים? האם היו לנו ענייני ריב איתם? וכמה שנים יקח לו לסטפן ללמד אותי את כל מה ששאלתי כי בלעדי זה, איך אדע? איך אעזור לו לשלוט? והאם וסליחה שאני מפקפקת, האם מוריך לימדו אותך את כל השאלות אשר שאלתי? האם חשובות הן?

 

סטפן הרצין. ספק חייך ספק ציחקק. ליטף את שערות ראשי ובשקט רב אמר לי שלא חשב שאתבגר כה מהר ושביום אחד אאבד את תמימותי שכה אהב. חשבתי, אמר, שתמיד יישאר בך הניצוץ השובב, הילדותי, זה שמורד בשדים בלתי נראים, אבל את יודעת מה? אמר אחרי שנשם נשימה עמוקה, אולי שאלותיך אכן מצביעות על תמימות.

 

לא הרבה ימים, אמר, ולא הרבה לילות יעברו בטרם תדעי הכל, ואז יבואו שאלות חדשות לבטח, ציחקק שוב.

לפתע אחז בידי, והחל לרוץ עמי לאורך השביל המתפתל בתוך היער. הוא רץ מהר ואני נאלצתי להרים בידי הפנויה את שולי שמלתי כדי שלא תפריע לי במרוצתי. בקלילות רבה כהרגלו, דילג באלכסונים, השביל התחיל לטפס במעלה הר שלא הבחנתי בו קודם לכן ואילץ אותנו להאט את קצב הריצה. סטפן לא עצר, אלא כשקרבנו ליובל הנחל על מנת ללחוך מעט מים ומיד אחז שוב בידי והובילני במעלה השביל, שהפך פחות ופחות ברור שכן שרכים ושיחים כבשו אותו ונכנס אל תוך מעבה היער שטיפס על ההר. למרות שהחשיך מעלינו ידעתי כי עדיין אור יום, לפי קרני השמש הבודדות שפילחו דרכן בין ענפי הצמרת העבותה שסגרו עלינו חופה נעימה, זו שבימים אחרים כה אהבנו. לבסוף אחרי ריצה ארוכה והליכה רבה עוד יותר הגענו למחוז חפצו של סטפן, הלא היא תצפית מרהיבה עד אינסוף. לבי החל להלום בקול כמו רגלי הפרים השועטים בדרך הביתה בחגיגות הורדת הבקר מההר בסיום הקיץ. יפי ההרים שנגלה בתום הריצה בין עצי היער המצלים היה בלתי נתפס. עיניי מעולם לא ראו כזה מראה ולא היו באמתחתי מילים שיוכלו לתארו  - מעולם אף לא יכולתי לדמיין כמותו.


הרים גבוהים עמדו סביב הכפר בו גדלתי וסביבתו. הם היו אלה שהטילו צל גדול על הכפר שלנו אחרי שהשמש חצתה את קו אמצע היום, הם היו אלה שהקרינו אלינו את קרניה האחרונים של השמש לעת שקיעתה, הם היו אלה שגרמו לכולנו להשאר בכפר ולא לנדוד, כי מה שציפה לנו מאחוריהם היה קשור בעיקר לסיפורים המפחידים של ערבי החורף הארוכים – איש לא העז לפגוש פנים אל פנים את אנשי עבר ההרים מאותם סיפורים מפחידים. כשהצבתי את רגלי על מרפסת התצפית הטבעית הזו, ממנה אפשר היה להשקיף אל עבר האופק הרחוק מאוד, של הרים גבוהים יותר מאלה שלרגליהם צמחנו, הבנתי ביתר שאת עד כמה מצוצמים מרחבי הידע שלי, שלא יכולתי בכלל לדעת על קיומו של מה שאני רואה עכשיו.

מבטי התרחב אל עבר הרים וגאיות, יכולתי לראות את מוצא הנחלים ואת סופם. אפילו את תוואי זרימתם, יכולתי לראות ולשמוע את הדי שאון נפילתם במפלים מרהיבים. העמק היה מכוסה יערות, עצים שנראו מכאן כשיחים קטנים כי צפינו עליהם ממעל, ממש כמו שציפורים בשמיים ודאי רואות, רק שאנחנו לא ריחפנו. משולהבת לגמרי ממה שראו עיניי, מתנשמת בקושי, שאלתי בעדינות את סטפן – על מה אני מסתכלת? רק כדי להראות לי את יפי ההרים הרחוקים והעמקים הירוקים תחתיהם רצנו עד הנה?

פניו האירו, הוא היה יפה מתמיד, אושרו חישב להתפוצץ מתוך עיניו הזכות והעמוקות, אלה הגבולות הדרומיים של ארצנו, אמר סטפן והצביע לעבר האופק. שם ההרים הגבוהים, המשוננים, הקרחים והרחוקים שניבטים מדרום, אלה הרי הלהב התוחמים את הנסיכות שלנו מדרום. פעם היינו ממלכה אחת – יושבי ההרים האלה ואנחנו. נפרדנו לפני כמה מאות שנים ומאז אנחנו מקיימים חיים שלווים זה לצד זה, בדרך כלל. הדרך העוברת מן הארמון העליון שלנו לתחתון, דרך אגם המראה שלנו, מובילה רחוק אל מעבר להרים האלה. אנחנו גובים מס-מעבר בצד שלנו ואנשי ההרים גובים מס בכיוון ההפוך. הסחורות העוברות בדרך זו לשני הכיוונים, נחוצים גם לנו וגם להם ועל מנת לשמור על הדרך הזו פתוחה, אנחנו מקיימים מפגשי שיחות המלוות במשתה נדיב אחת לשנה, בהם אנחנו מסדירים את דרכי התנהלותנו. זה כרוך בדיונים מייגעים ביותר על פרטים קטנים כגון גודל גלגלי העגלות ומספר האנשים שיורשו ללוות כל שיירה, אבל בדרך כלל בחסות המאכלים הטעימים והיין הטוב, אנחנו מגיעים להסכמים. כל עוד בית המלוכה שלהם יציב ושלנו גם – יתקיימו יחסים אלה. הנה למדת את הפרק החשוב ביותר בתורת המלוכה שלנו.

באנו לכאן כי רציתי לתת מענה לאחת משאלותיך ועיניך הרואות עד כמה נהניתי לענות עליה. ענה סטפן לשאלתי. אבי, המלך יוהן הוביל אותי בדיוק באותה דרך, מעט אחרי שלמדתי ללכת הוא קרע אותי מזרועות אמי, אני עדיין יכול לחוש את התחושה הבלתי נעימה שבניתוק ממנה, והוביל אותי בדרך הזו למעלה, תחילה כשהוא נושא אותי על כתפיו, אל התצפית המרהיבה הזו והסביר לי בדיוק את אשר הסברתי לך עתה, מאז, פעם בשנה עשינו את הדרך הזו לכאן משל היתה החגיגה המהנה ביותר בכל השנה, ואני חיכיתי לה, למסיבה הזו, כי זו היתה בעצם התקופה היחידה בשנה בה אבי היה רק איתי ודיבר ישירות אלי ללא משרתים ומתווכים כלשהם, אלה היו הימים בהם יכולתי להסתכל ישר לתוך עיני האזמרגד שלו, ממש כמו צבע אגם המראה שלנו לאחר הפשרת השלגים ולדעת שאני שלו והוא שלי, אלה הימים שבהם למדתי אהבת אב מהי, ולא היה אכפת לי שכל שאר ימות השנה היו חסרים אותה. כשמתה אמי פסקה המסיבה, פסקו ההליכות האלה. "אתה כבר מכיר את הסיפור", אמר לי אבי, "אין לך צורך שאשנן אותו שוב באוזנך, וכי מה עוד יש לי להוסיף? כשתגדל ותהיה למלך תזכור את כל הפעמים בהן טיפסנו אל התצפית היפה בתבל, תזכור עד כמה היתה קשה הדרך אבל גם תזכור איזו תמורה חיכתה לנו בסופה". והנה למרות שהייתי צעיר מאוד בשנים, אני זוכר, אמר.

זו היתה הפעם הראשונה בה דיבר איתי סטפן על אביו ואני לא ידעתי כיצד להכיל את השמחה הקטנה הזו. הסתכלתי חליפות על סטפן ועל הנוף המרהיב, על ההרים שופעי הירק שמגוון הירוקים בה רב משיכולה להכיל שפת הדיבור. שמחתי בגלל ריח האביב המשכר שכבר עמד בעיצומו והגיח מכל עבר, בגלל כל פרח רענן, וכאלה היו רבים וצבעוניים סביבנו. ביקשתי מסטפן להאט את קצב החזרה הביתה, לארמון. הירידה מההר היתה קשה מהעליה אליו וחלצתי את נעלי כדי לחוש את הקרקע החדשה הזו שלא הכרתי, תחת רגלי, רציתי להטמיע את המגע בבשר, כדי שגם המראות, הריחות והתחושה יישארו שלי לעד.

שנים חלמתי על נופים אחרים, סיפר לי סטפן בירידה מההר, כשהוא אוחז בידי ואנחנו נצמדים אל הקרקע שעל השביל הצר, עתה כבר הלכנו לאט. שנים ניסיתי לדמות כיצד נראים מקומות אחרים בעולם על פי התיאורים בספרי הטיילים המועטים שקראתי. הדרך המעשית ביותר לחלוף על פני מקומות רחוקים ממקום מגוריו של אדם, היא להצטרף לנוודים, ההולכים בדרכים לשם ביזה, או אלה המחפשים מקום טוב יותר לחיות בו. כך או כך אלה חיים מסוכנים מאוד, סיפר לי סטפן את חישוביו. תראי, ככל שיפה הנוף הזה שאנחנו מהלכים בו, הוא היחיד שאנחנו מכירים ממש. את כל שאר הנופים אנחנו רק יכולים לדמיין, אם מי שחזר מהם סיפר עליהם ועל תחושותיו בהם בכתב. פעמים רבות חשבתי על מגלי עולם, על הזכות שניתנה להם לדרוך על אדמה שונה מזו שנולדו עליה, להכיר קרקע חשופה מכל עץ או שיח, או כזו שמכוסה כל ימות השנה קרח, להכיר את תחושת הצמא באין מים זורמים, או את תחושת הרעב לשינה במקום בו השמש אינה שוקעת אף פעם, לפגוש אנשים שגדלו תחת השמש הקופחת ולבחון את השפעתה עליהם, לראות מישור בו האופק הוא אין סופי ולא מזדקר ממנו אפילו הר בודד אחד, הייתי רוצה להבין את התחושה של ישיבה בצל כפות רחבות ועצומות של עץ הארז, הייתי רוצה להביא בכיסי זרעון קטן שלו חזרה הביתה ולנסות להצמיח אותו באדמה שלנו שהיא כל כך פוריה עד כי וודאי תהיה לו לבית נעים אבל אני מתאר לעצמי שהוא יצמח רק כעבור עשרות שנים, הוסיף בנימה מודאגת.

עיניו הפכו מצועפות תוך שהוא מספר לי את הסיפורים הדימיוניים האלה, עליהם שמעתי לראשונה, מנסה לדמיין את שהוא מתאר ולא לגמרי בהצלחה, יש אומרים כי אי שם בסוף כל הארצות יש ים גדול, זה מקווה מים גדול בהרבה מכל אגם. גם אם מפליגים עליו ירחים רבים אין מגיעים לחוף מבטחים. תהיתי לא פעם, איך הם החיים של הימאים, אלה האנשים המפליגים על הים, בספינה כזו שיכולה לצוף על גלי הים רחוק מחוף מבטחים, שהוא אדמה שמצמחת אוכל. האין האנשים שעל סיפונה משתגעים מרוב רעב וגעגועים? לא יכולתי לעצור אותו בשטף הדיבור והאמת היא שגם לא רציתי. הייתי רוצה לראות את שבעת פלאי תבל עליהם כתב הומרוס היווני בספריו, הוסיף. היכול בכלל אדם בודד אחד לראות את כל אלה בשנות חייו הקצרות ותמהני האם אהיה אני אותו אדם, האם בסיימי לראות את כל אשר אוויתי, האם לא אשתנה בעקבות כל מה שספגתי? כנראה שחלומות בהקיץ הם נחלתו של אדם שברשותו יותר מדי ספרים ויכול לרצות מעבר לסביר ומעבר להגיוני, אמר פתאום ברצינות וקדרו פניו, ובכל זאת קראתי על נוודים ששבו ממסעם לביתם והיו לאחרים. אני תוהה אם זה קרה בגלל שהגשימו את חלומם או בגלל שהחכימו כל כך מהשונה והחדש. אני משער שיש מקומות אליהם הגיעו ובהם אוכלים מאכלים שונים משלנו. האם עובר אורח יכול להסתגל אליהם ולשוב אל האוכל שבישלה אמו וסבתו ואפילו אשתו שחיכתה לו בנאמנות עד שישוב, האם עדיין יערב המזון הישן לחיכו?

אתה מבהיל אותי, אמרתי לו ברווח הקל בין מילותיו השופעות, רק אתמול הפכת אותי מבת איכר למלכה, לפני מחצית היום הראית לי את יפי הבריאה ועתה, אתה הופך אותי לאשה בודדה המחכה לאישה בנאמנות עד שיחזור מנדודיו, כשהוא אחר ואינו שמח עוד בחלקו? סטפן צחק ובעיניים מאירות סיפר לי שכך קורה לכל מי שקורא ספרים, כי הם מלאים בתאורים של עולמות רחוקים ובלתי מוכרים, בהרבה פרטים שגם אם נחיה מסכת חיים שלמה לא נוכל לאמת אותם. אל דאגה, הרגיע אותי, אני עצלן מכדי להפוך לנווד.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015