נזכרתי בה בלילה השני שלנו בחדר הגדול, שהיה חדר השינה שלנו. כל כך גדול היה וסטפן ואני הסתפקנו רק בשטח קטן מהמיטה. כל כך גדולה היתה המיטה, שיכלה להכיל את אבי ואמי ושני אחיי הקטנים יחד עמנו, אך הסתפקנו בפינה אחת של המיטה הזו בה נערמו כרים וכסתות. סטפן אחז בי חזק ומולל את בשרי בין אצבעותיו, עוד ועוד לש אותו באהבה, נישק ולש ברוך ובעדינות בדיוק כמו שאני נהגתי לעשות לאותה דמות אדם מסמורטטת באהבה. שמחה מהולה בחום שהתפשט בכל גופי אחזה בי לאחר שהצליח באותו לילה להכנס אלי בעדינות ולהשאר שם כל זמן שהספקתי להגיד בלב שלוש "הייל מרי", כשהוא נע ונע עוד ועוד מלטף עם זכרותו את תוכי, "תבורכי אם האלוהים הברוכה מכל הנשים, יבורך פרי בטנך" עד שבאבחת קול רכה הרטיב את כולי ויצא, חיבק אותי ברכות כל הלילה, צמוד לחזהו המתנשם, כל הלילה באותה פינת מיטה מגובבת כרים וכסתות ואני לא עצמתי עין.

​

מלכות הוא הבטיח לי. הוא שמיום לידתו לא נדרש למלוך או לעסוק בדבר הקשור למלוכה, ממהר לחלק את שללו ביום שניתן לו. ולמי הוא מחלק אותו? לי? לבת איכרים שכמותי? ומה אני יודעת חוץ ממה שלימדוני הורי הפשוטים? כך שכבתי ערה בזרועותיו כל אותו לילה, לא זעה כדי לא להעירו, מתענגת על התחושות החדשות של הלילה הענוג מצד אחד ומשננת את כל השיעורים אשר לימדוני הורי ואלה התערבבו עם המספרים שרשמתי מפי מאמא מרי כל היום הקודם על הדפים של סטפן. לכל שיעור היה ייצוג מספרי כלשהו והם קיבלו דמות וריחפו מעלי והפחידוני. דימיתי שאני אוחזת בדמות האדם המסמורטטת הקטנה, רק שהיא גדלה מאוד עד שידעה לחבקני בעצמה וכשפקחתי עיניי הבנתי שבכל זאת ישנתי וחלמתי חלומות.

​

סטפן גהר מעלי וחייך, הוא אמר שסערתי בשנתי שעסקתי בסייף עם עצמי. הסתכלנו אחד על השניה ובמבט עיניים הבנו מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו. התלבשנו מהר, סודר צמר ועוד מעטפת עבה כדי לחממני מפני צינת הבוקר ויחפים רצנו בין החדרים, כשהוא אוחז בידי ומובילני, התגנבנו אל הספריה כאילו לא היינו אדוני הארמון הזה, פערתי את פי שותקת, נוכח היופי שנגלה לעיניי. סטפן טיפס על מדרגות המדפים והוריד ספר גדול וכבד ובו ציורי אנשים בצבעים יפים ורוויים, כאילו היו בבואה של אנשים אמיתיים. כמו שני ילדים קטנים ומפוחדים הצצנו בכל ציורי האהבהבים, שאיש חלילה לא יתפוס אותנו במעשה המשובה. הספרים של סטפן ניצחו את סיפורי ג'יין הכובסת.

עכשיו, אחרי שרווינו גם מהנאת ההוכחה, ממש עכשיו עלי לספר לו את כל דבר החלום לפני שאשכח, ביקש, שחלום זה של הלילה הראשון שלנו יחדיו הוא חשוב מאין כמותו. לא תיקנתי אותו שהיה זה ליילינו השני יחדיו ובעודנו ישובים על רצפת הספריה הקרה, בין ריחות הספרים המנחמים, בדיתי עבורו מעשיה כלשהי במקום חלומי, כאילו היתה התחלה של סיפור שייכתב ויונח על אחד המדפים האלה, רק בסופה גיליתי לו את דבר הבדייה, חוששת לעשותו חלק ממחשבותי. הוא צחק ונישק אותי עוד ועוד ואני נצרתי בלבי את הבוקר היפייפה.

​

במשך שבוע ימים חגגנו את שמחת כלולותינו, את החידוש שבהנאות המיטה, אלה שלמדנו מספריו המצויירים של סטפן התגלו כמרגשים במיוחד. בצהרי היום נהג סטפן להעלם כדי לשים עצמו כעוסק בענייני מלוכה ושב עם ערב לחדרנו שמח ועליז על שנגמרו מטלותיו לאותו יום.

​

הנשים אשר שירתו אותי לימדוני ללבוש את השמלות המהודרות שאינני יודעת מתי נתפרו במידתי, היתה מי שהעירה הערה על תסרוקתי, היתה מי שלימדה אותי להשתמש בסיר הלילה המלכותי. קיבלתי הדרכה בסיסית לחיי בארמון. על הכל הן חשבו הנשים האצילות, חוץ מדבר אחד חשוב אותו היה עלי ללמוד לבד, ביומי השביעי בארמון.

​

כל הבוקר תכננתי את ההתנהלות הצפויה לערב. סטפן ייכנס לחדר ואני אשים עצמי ישנה. לא חשוב אם יהיה מוקדם או מאוחר, הוא צריך לחשוב שאני ישנה, הוא ייכנס למיטה ולא ירצה בי או ירחם על שנתי שכבר נפלה עלי, יסתובב לצד השני ויירדם. תוכנית נפלאה למי שלא יודעת מה הנוהג בימים האלה בהם האשה מדממת וכואבת. האם הבעל מניח להן בימים האלה? עובר לגור בחדר אחר מהחדרים הרבים של הארמון? באותו יום מבלבל הבנתי את גודל הטעות שלי, עת באתי לגור בארמון ללא כל הכנה מוקדמת, ללא כל ידיעה על אורח החיים כאן. פתיה, כעסתי על עצמי. וכי מה חשבתי? במוקדם או במאוחר הכל יתנפץ אל מול פני ומוטב מוקדם מאשר מאוחר. לא אחת שמעתי מפי הכובסות שאביהן או בעליהן הלכו לזונות הכפר, ודאי בגלל הימים האלה, השבתי לעצמי.

מעולם לא כאבתי כל כך בימים המדממים כמו עכשיו, שיפולי הבטן חישבו להתפוצץ. רק מאוחר יותר הבנתי שחששותי מהפגישה עם סטפן בלילה הקרב, הם שהכאיבו לי כל כך. היה נחמד עד כה, אמרתי לעצמי, אבל כל טוב סופו להגמר.

​

סטפן נכנס לחדר ובאין תוכנית אחרת שמתי עצמי ישנה. שמעתי אותו פושט את בגדיו אחד אחד, מטיל את מימיו לסיר הלילה שמתחת למיטתו, מרים את השמיכה ומניח את גופו על המזרן הרך, זה שהתרגלתי כל כך מהר לחמימותו ורכותו. ניסיתי להחניק את נשימותי, להטות אוזן ולשמוע את שלו. ידעתי שירווח לי כשאשמע את נשימותיו הסדורות, שאדע כי נרדם.

​

נבהלתי כשהחל ללטפני. אני יודע שאינך ישנה, לחש לאוזני ומיד באה נשיקה עדינה, קרה משהו היום שאת מתחבאת מפני? רציתי להסתובב אליו ולחבק אותו על שידע לנחש אבל כה פחדתי שזה יוביל לכוון ברור ממנו חששתי. ספרי לי מה קרה, לחש שוב, הסתובבתי אליו ונהרות של דמעות שטפו אותי כאילו והייתי אשמה בעבירה כלשהי, ראיתי את פניו המבוהלות והוא התחיל להתנצל על כך שהשאיר אותי לבדי בשלב כל כך מוקדם של חיי בארמון הזר, אמרתי לך שאת צריכה לשבת לידי ולא להשאר לבד בחדרי הארמון הזה שאינך מכירה ומיד שינה טון דיבור, אני מקווה שבמטבח התנהגו אליך יפה, אמר, יכול להיות שלא אהבו את הסידורים החדשים שלך? את צריכה לעמוד על שלך, נזף בי ואם צריך אבוא ואתמוך בך, זה מה שקרה? שאל וניגב את פני בכף ידו. אני פוחדת, כי אני לא יודעת כיצד עלי לנהוג, אמרתי בקול קטן וראיתי שסטפן מתאמץ להבין משהו מלחישותי, אני לא יודעת מה דרך גבר באשה בימים המיוחדים שלה בחודש, לא כל שכן איני יודעת מה דרך מלך באשתו. כנראה שזרם דמעותי גבר כי סטפן היה עסוק במרץ בניגובן. גם אני לא יודע, אמר לי כשהוא גוהר מעלי עם כל כובד גופו ומביט עמוק אל עיני שזרחו לאור הירח שעמד בחלון. אין לי מושג ולו קלוש, איש לא לימדני על אורחות נשים, אז אני מניח שאת תצטרכי לספר לי את כל מה שאת יודעת ואת יודעת עלמתי, שנמציא את הנוהג הטוב עבורנו. ברור שלא ציפיתי לתגובה כזו, מאיזה חומר הוא עשוי, סטפן היפה? האם אין לו רצונות, דרישות ומאוויים? לא לימדו אותו שצריך שיהיו לו כאלה וכל סובביו צריכים לעמוד עליו לשרתו ולמלא אותם ומיד?

סיפרתי לו על הדם המציק, סיפרתי לו על הכאבים העזים, סיפרתי לו על הימים הקשים שצריך להמשיך ולעבוד כאילו כלום לא קורה, על העמדות הפנים ועל השתיקה, סיפרתי לו על ידה המלטפת של אמא בשולי הגב, על אבנים חמות מן התנור שחיממה במיוחד עבורי, עטפה בסמרטוט נקי והניחה על שיפולי הבטן שלי בלילות ובכך הקלה על הכאב במעט, על הסינר המיוחד שתפרה לי ולימדה אותי ללבוש מתחת לשמלותי כדי שלא אבייש עצמי בשובל טיפות דם כמו יתר חברותי. אני לא יודעת כיצד נוהגות אצילות בימים האלה, אין לי מושג מה עושה הגבר שלהן, אין לי מושג האם הוא נמנע מאשתו או כופה עצמו עליה למרות הכל, אין לי מושג איך ההרגשה.

לעולם לא אכפה עצמי עליך רוזי, אמר נחרצות, זכרי זאת כאילו היה זה חוזה כתוב ביננו – לעולם לא אכפה עצמי עליך ולא חשוב מה יהיו הנסיבות, אבוא אליך ולתוכך רק כי תרצי בי, אני נהנה רק כשאת נהנית, לעולם לא בכפיה, אמר והתחיל ללטפני בשולי הבטן ואחר עבר לגב והכאבים חלפו כלא היו. חיבקתי אותו כל כך חזק ונישקתי את ראשו היפה. ידעתי כי אני במקום בטוח.

באחד הלילות כעבור ימים אחדים לחשתי באוזנו שאני רוצה בו שוב, שאני מתגעגעת לעונג שהוא מסב לי, היה לי ברור שרצוני זה ישמח אותו, היה לי ברור כי מותר לי לרצות בו. למרות מה שמקובל בחוץ, בחדר כלולותנו אני מוגנת ולאחר אותו ליל אהבה סוער הזהרתי אותו שכעבור חודש בדיוק שוב יפקוד אותי אורח נשים, הוא צחק והבטיח שישתדל להקל עלי שוב. חום גדול התפשט בכל גופי, היה לי מאוד נעים במחיצתו.