ישבתי עד אין קץ ליד הרשימות שרשמתי מפי מאמא מרי. מילאתי עוד כמה דפים מדפיו של סטפן בחישובים שונים: כאן חיברתי וכאן החסרתי. בצד אחד היו מספר אורחים משוערים ליום לפי מספר הספסלים שזכרתי מאולם האוכל, מצד שני היו מספר משרתים קבועים, בטור נוסף היו דייריו הקבועים של הארמון, הלא הם סטפן, אני, האצולה בתפקידי השירות הבכירים ומשפחתו של ווילפריד הגיבור, חישבתי מנות אוכל לפי הכמות אליה הורגלתי בבית הורי, ומנות אוכל לפי מה שראיתי במשתה כלולותי ועדיין לא הגעתי לכמויות האוכל אותם אכלו חזירי הארמון התחתון מדי יום.
העמודות סירבו להתאזן, חישבתי שוב ושוב והגעתי למסקנה השערורייתית שכדי להיות בעלת הבית, אני חייבת להיות זו המחליטה על כמויות חדשות ושעלי להגיד זאת למאמא מרי, ומוטב עכשיו ולא אחר כך. החלטתי שאני אנקוב בפניה מספר נמוך על מנת שאוכל להתמקח איתה, בדיוק כמו אצל אופה הלחם אליו הלכתי מדי שבוע בשליחות אמי. כל כך הייתי נתונה לכל התחשיבים האלה, שלא הבחנתי באור היום בחלון חדרי החדש שהתחלף לדמדומי ערב אדומים. קפצתי ממקומי בבהלה כששמעתי את קולו של סטפן מאחורי.
הקשיבי עלמתי, אמר לי סטפן כאילו אנחנו ממשיכים את שיחת יום האתמול, כאילו לא פסקתי להיות עלמה והפכתי להיות אשתו וכאילו לא היתה התקרית המבישה של ליל אמש. אני לא יכול עוד לברוח ליערות, הממלכה הוטלה עלי לפתע שלא מרצוני, אין מי שיאחז במושכות מלבדי ואין לי שום רצון שהממלכה תחמוק ממני, אבל זה הדבר האחרון עלי אדמות שאני רוצה לעשות. למען האמת, הדרך בה לימדו אותי מורי למלוך, נראית לי היום מאוד מיושנת ודאי לא מתאימה להלך מחשבותי. אני שונא את העיסוק בכל הנושאים שהם כביכול חשובים, אני שונא לחשוב על דברים שאינם משאת נפשי. אך יש לי הרגשה שאם אחלוק עמך את כס המלכות - ייקל עלי.
כאן כבר נשמתי נשימות מאוד ארוכות. עיניו העמוקות הראו סימנים כי ממש נעלב, מהעדר תשובתי. מאוד פחדתי. פחדתי מהלא נודע ומהלא מוכר. אבל גם בער בי לפתע הרצון לספר לו את הקורות אותי היום. בטחתי בו שיאחז את ידי כמו בפעם הראשונה ההיא ביער, וידעתי שהפעם לא אמשוך את ידי ולא אברח.
קמתי מכסאי, נעמדתי מולו ונשקתי לו קלות, מודה לו בלבי על שנשאר סטפן, שלא הפך לדמות מקבילה לבעלה של ג'יין הכובסת, או של מארי מהמכתב שמצאתי במגירת חדרנו ובכל זאת גיששתי לאט ובחנתי היטב את המילים שירכיבו את תשובתי. אני שמחה שאתה ממשיך לכנות אותי "עלמתי" עניתי תוך כדי חיוך רחב כשאני מודעת לעובדה שאני מסיטה את הנושא עד שאמצא את המילים הנאותות. אבל איני יודעת כלום על מלוכה, אמרתי לו בקול ילדותי, דבר לא סיפרת לי על חובותיו של מי שאמור לשאת במלאכת המלוכה שאתה כה שונא, הוא כבר החל לנופף בידיו וחיוך גדול ורחב התפשט על פניו, כנראה שהתשובה מצאה חן בעיניו. את תדעי, הוא אמר, ליטף את שערי ונשק לעיניי, את תדעי. תשבי לידי ימים רבים לפני שתאמרי את מילתך הראשונה בפומבי, תקשיבי כמו שרק את יודעת להקשיב, רק את ואני נדע את תוכניתנו בטרם נוציאה לפועל, ואני אשאב ממך בימים האלה הרבה שאר-רוח ולו בגלל העובדה שתשבי לידי ותאצילי עלי מחוכמתך.
סטפן לא חיכה לתשובה. הוא יצא במין מחול משונה לאורך כל החדר, שרק לעצמו ניגון עליז ואז ראה לפתע את כל דפי חישובי ופניו נאלמו. מה זה? הוא שאל, ואני לא ידעתי מה להשיב, כלומר, לא ידעתי אם לשתף אותו בכל מחשבותי, בכל חששותי אודות מעמדי החדש, הרי הנה זה עתה תפסה קרן השמש של עתידי, זו שנחה עלי במטבח, כיוון חדש לגמרי, חד וברור, זה עתה הבטיח לי סטפן יותר ממה שביקשתי לעצמי כבעלת הבית בתחילת היום, זה עתה הבטיח לי להיות בעלת הבית של ממלכתו, זו שאיני יודעת דבר אודותיה.
הייתי במטבח היום, אמרתי לו, פגשתי את סוכנת המטבח, מאמא מרי שמה. למעשה הלכתי בבוקר למטבח כדי להכין את ארוחת הבוקר שלך כפי שלימדה אותי אמי, אלא שראיתי שם דברים שגרמו לי להלם מוחלט. הגודל והשפע כמותו לא ראיתי מעולם, בילבלו אותי, חשבתי שביום שלאחר משתה כלולותינו אמצא את כולם עוסקים בפינוי צלחות האתמול. האמת היא שלא ממש ידעתי מה לחשוב כי הרי מעולם לא ראיתי מטבח של ארמון. האולם הגדול והכמויות הגדולות של כל מיני המזונות, הם שבילבלו אותי. השתתקתי. סטפן נדמה כמסתכל דרכי, כאילו חשב על דברים אחרים שטרדו את מחשבתו ולא עלי, אז מה הקשר לכל הדפים האלה? שאל. סיפרתי לו את מה שביקשתי ממאמא מרי ומה שחישבתי אחר כך בטורים שונים ואת חוסר המאזן וככל שסיפרתי יותר, כן גדלו עיניו עוד ועוד. הוא הרימני וסובב אותי עד שראשי היה סחרחר, נישק אותי בכל מקום בו נחו שפתיו, את שפתי ואת כתמי הדיו שעל אצבעותי, חשתי תחושה מוזרה של חום שפשט בכל גופי שהתערבב עם הרעב שחשתי פתאום ולא רק כי לא אכלתי כמעט דבר כל היום. סטפן הרים לרגע את ראשו, הסתכל עמוק לתוך עיניי ואמר לי שהוא חש אושר כמוהו לא חש מעולם והוא מקווה שלעולם לא תהיה לאושר הזה סיבה לחדול מהיות. אם כמויות המזון מעניינות אותך – השקיעי עצמך בתוכן. אני לא מבין לצורך מה, אבל בטוח שיום אחד תסבירי לי ואני מבטיח להשתדל להבין, אך אנא עשי זאת בלי לגרום למהומות ואנא היי גם לצידי? ועתה, בואי נלך לחדר האוכל לכלות קצת מהכמויות האלו שהוכנו עבורנו וחלקן ודאי גם יהיו טעימים וישביעו אותנו. גם אני חשה מאושרת אמרתי לעצמי ולרגע הרגשתי שאמרתי זאת בקול רם וסטפן שמע. זכיתי לעוד נשיקות תודה.
קמתי וניסיתי להתקין לעצמי מראה קצת יותר מלכותי, לנקות את כתמי הדיו עם המים שבכד על שולחן הרחצה, קצת ללא הועיל, נסיתי לארגן את שערותי הסוררות, חשבתי שאני צריכה ללבוש אחת מהשמלות הרבות שהוכנו עבורי ועל צוות הנערות, שכל תפקידן בארמון הוא לעזור לי בזוטות אלה, לא חשבתי כלל.
הלכנו לאכול. כשפתחנו את דלת חדר האוכל גילינו עשרות אנשים ישובים על הספסלים לאורך השולחנות עמוסי הכבודה. בלחש שאלתי את סטפן מי כל האנשים האלה והוא משך בכתפיו – אני לא יודע הוא אמר. זו משמעות הרשימות שלי, אמרתי לו, בנצחון מה. זה חייב להפסק, המצב הזה שאתה, המלך, סועד בחברת אנשים שאינך יודע מי הם, העזתי. מבטו זך העיניים הסגיר את אומללותו. תבקש מהם להציג את עצמם אחרי שתציג אותי כמלכתם, אמרתי לו בזוכרי את מארי שמעולם לא הוצגה בפני חבורת אנשים דומה באותו ארמון ממש, בקש מהם לומר את שמם, תוארם ותפקידם בארמון. ומיד ראיתי שוב את החיוך בעיניו, אותו חיוך שהורגלתי לראות כתגמול על שיעור מוצלח.
אני, שהורגלתי כל חיי לאכול רק פורמנטי, התבשיל הדייסתי שהוכן מעודפי הדגן שאבי הביא הביתה וממיני שורשי גינה שאמי היקרה הוסיפה להם, השתאיתי לנוכח סוגי המאכלים שלא דמו כלל לאלה שראיתי הבוקר במטבח – אלה שהוצבו על השולחנות הארוכים היו מפוסלים ומפוארים בצורתם ועתה, משישבנו במקומנו, הוגשו אף לשולחננו. אחרי המנה הראשונה שהיתה מורכבת מגבינות אפויות שתפקידם היה לעורר את התאבון, הייתי שבעה ולא יכולתי לאכול עוד, אך סטפן לחש לי שיש בכך מן העלבון, שזה מנוגד לכללי הטקס ושעלי לאכול ולו קמצוץ מכל מנה שתוגש לפני, ולא, מי שבישל את המנה שלא אוכל יענש. לא ידעתי אם להאמין לו, הייתי בטוחה שהוא מהתל בי. התבוננתי סביב וראיתי שכולם עסוקים כל העת במעשה האכילה תוך כדי צחקוק הדדי, גברים ונשים ישובים אלה לצד אלה, מוזגים יין איש לכוס רעהו, שותים וסובאים, לא אחת ראיתי שחשק האכילה מתחלף בתאוות בשרים של ממש, יד נוגעת בשד ויד אחרת חופנת דבר מה מתחת לשמלה לקול צחוקם הרם של כל יתר האנשים. מעולם לא נכחתי בארוחה כזו.