כשהתעוררתי עם הנץ החמה כפי שעשיתי כל יום, סטפן ישן עדיין בשלווה. התלבשתי וחיפשתי דרכי אל המטבח. מה שראיתי שם לא היה דבר של מה בכך, עבורי. קודם כל, כמויות האוכל שראיתי, כלי המטבח והאנשים שהיו בחדר הענק הזה ששימש להכנת האוכל, לא דמו למשהו שראיתי לפני כן. חוץ מזה, ראיתי קרן אור שהאירה עבורי את העתיד.
שתקתי כל עוד איש לא הבחין בי. רק עיניי התרוצצו לכל הכיוונים ולא שבעו.
חישבתי מהר בראשי והגעתי למסקנה שכמות האוכל שאני רואה באותו רגע יכולה להספיק לשנים ספורות בבית הורי לכל משפחתי, כולל בחורפים קשים בהם המזונות אינם בנמצא. דימיתי איך כובשים את כל הירקות שיאכלו בחורף, איך רוקחים מרקחות מהפירות הצבעוניים שנחו בתפזורת על השולחן הגדול ואיך ממליחים את הדגים הרבים בקערה בצד ימין. בצד השני של החדר הענק היו עסוקים שני גברים בגיבון גבינה וילדה צעירה למדי החזיקה בידיה הקטנות קערה גדולה ממידותיה ואספה את מי הגבינה שניגרו מכלי הגיבון. חייכתי כילדה מפוחדת שנתפסה בקלקלתה ואז ראיתי את זוג העיניים הטובות שהסתכלו ישר אל תוך עיניי.
מאמא מרי היתה הממונה על עבודות המטבח, על הבישולים, המירוקים, על כמויות עצי ההסקה ועל הירקות והשורשים, על פירות העץ ופירות השיח ועל הקמח שנטחן במיוחד עבור הארמון באבני ריחיים שעבדו אך ורק למען מטרה זו. מאמא מרי אחזה כנראה בידע רב, זו היתה הפעם הראשונה שראיתיה. היא וכל האחרים עזבו בבת אחת את מעשיהם וקדו לעברי קידה עמוקה. לא ידעתי שאני צריכה לשחרר אותם מהכפיפה המעייפת הזו, על כן, משלא עשיתי זאת, פירשו את תזוזתי הקלה מרגל לרגל כאות לשחרור זה. מה אוכל לעשות בשבילך גבירתי, היא שאלה, ואני הייתי נבוכה ביותר כי לא ידעתי מה עלי לענות.
מאז היותי בת שש, הגיל בו העיזה אימי להאמין כי אחיה ולא אמות מאחת ממחלות הילדים המוכרות לה, התחילה להכין אותי לתפקיד העיקרי בחיי כל נערה – להיות רעיה, אשת איש. מלאכות הבית עליהן כבר סיפרתי בתחילה היו הדבר היותר מובן מאליו. כי, אם אנשי הבית רעבים - ברור שצריך להאכילם. אם נתהווה חור בבגד, ברור שצריך להטליאו, אך מה צריך לעשות כדי להשביע רצונו של הבעל? זה לא היה ברור כלל. אמי אמרה לי כי עלי להקשיב לה, ומעת לעת תתן לי עוד עצה ושעלי לאסוף את כולן לאמתחת אחת מדומיינת, שתהיה רק שלי ותהיה מוכנה לשרתני כשאגיע לפרקי, לאגוד את כולן לפקעת של דרך התנהגות שתהיה לי לטבע שני ולהתפלל שהן יתאימו לבעל שייבחר עבורי.
אחת העצות הכי חשובות שלה היתה לדאוג תמיד שיהיה בבית ככר לחם ועשבי גינה לחליטה במי רותחין, להאכיל את בעל הבית בבוקר טרם צאתו ליום עבודתו, והנחתי שזה מה שאני הולכת לעשות עת מצאתי דרכי באותו בוקר למטבח – למלא אחר חינוך בית אמי, שכן הגעתי לפרקי והייתי לאשת איש ועתה עלי למלא את כרסו עד לארוחה העיקרית שתעמוד על שולחנו כשישוב מעמל יומו. אף אחד לא הכין אותי לתפקידי כאשת איש רם מעלה שכל צורכיו ממולאים על ידי צוות אנשים עצום בגודלו, העומד עליו לשרתו ושמטבחו מלא מטעמים שאף אחת בכפר לא ראתה כמותם.
שתקתי עד אשר מאמא מרי שאלה את שאלתה בשנית. אז מילמלתי משהו על ארוחת בוקר לבעלי והיא ענתה שהיא מאוד מתנצלת ומקווה שיסולח לה על שלא ראיתי בתחילה את חדר האוכל, אלא באתי לחפש אחר מזוני במטבח והרי ברור לכל שאינו מקום יאה למלכה. הנערות שלידה ציחקקו כשהן מסתירות בכף ידן את פיהן. אני עדיין הייתי בערפול חושים, אולי בגלל החום של התנור שאפה לחמים ואולי בגלל המראות שבחזיוני, של סטפן היפה, הרך והנעים במיטת כלולותינו.
מילמלתי משהו ויצאתי מהמטבח בריצה. אך מיד נפניתי ושבתי על עקבותי, עומדת זקופה, תחת אותה קרן אור שהאירה את עתידי, אמרתי שאני רוצה להכין לבעלי את ארוחת הבוקר שלו, ביקשתי לראות את ככר הלחם הכי טרייה והיא היתה חיוורת מדי בעיניי, שאלתי אם נרקחו ריבות, אם חובצה חמאה והיכן מונחים העשבים לחליטה. מאמא מרי נבוכה ממה ששמעה זה עתה, לא העיזה להרים קולה וענתה לכל אחת משאלותי: ברור שנרקחו ריבות מפירות הקיץ, הנה אני יכולה לבחור בין הפירות האדומים או הכתומים או לקחת מכולן כדי שיבחר הוד רוממותו החדש, וברור שחובצה חמאה – הנה היא עומדת לפני בשלושת הכלים המעוטרים עיטורים כחולים עדינים – כל אחת מהן בדרגת בשלות שונה, את הנערה שעמדה לצידה הימני שלחה להביא עשבי חליטה, אם כי, הוסיפה שהמלך החדש ירום הודו מעולם לא טעם מהם ולשאלתי מדוע הלחם חיוור כל כך ענתה בצחקוק קל שכך נראה לחם של אצילים ובעקיצה קלה הוסיפה שכדאי שאתרגל לטעמו. אני חייבת להודות ביני לביני שתשובתה נטתה עמי חסד. זכרתי את מרק הפטריות שסטפן בישל במטבח של אמי והבנתי שמאמא מרי היא זו שאצלה למד את המלאכה.
הנערה שעמדה בצד שמאל הושיטה לי מגש מהודר כדי להעמיס עליו את כל המאכלים שביקשתי, ואכן עשיתי זאת ואז ביקשה להוביל את המגש למחוז חפצי ואני הוריתי לה ללוות אותי לחדרנו, אך כשהגענו אליו הוא כבר עמד בריקנותו. סטפן לא היה שם. המגש הונח על השולחן ואני התחלתי להסתובב בחדר מחוסר מעש. חשה אשמה כבדה על קורות ליל אמש, זו אולי הסיבה שפתחתי וסגרתי מגירות עד אשר באחת מהן מצאתי את המכתב ההוא שעורר את כל חושי לדריכות מוזרה כמוה לא הכרתי.
אחרי קריאתו דבר לא נשאר כשהיה.
"דודתי היקרה רוב שלומות,
השבח לאדוננו. אני כותבת לך מכתב זה מהחדר הקר בו אני יושבת כשאני לובשת שני סודרים ועדין קר לי מאוד. אדוני מסרב להסיק את חדר השינה בכל בוקר, על מנת לחסוך עצים לחורף הארוך וגורס כי הקור שאני טוענת שאוחז בי, מן השטן הוא ורק כדי להרגיזו אני טוענת כך, כדאי לי להתחמם ומוטב מוקדם.
כיצד אפשר לטעון נגדי כזה טיעון? בייחוד אחרי כל ערב בו נאספים חבורת אנשיו שבפני רובם לא טרח להציגני. ערב ערב אני מרגישה בודדה בחדר ההסבה. לכבודם מוגשים עופות רבים שניצלו בפירות משומרים מהקיץ הנעים שלנו, ודגים שנמשו מאגם המראה שבתחתית הר הארמון ומיני בשר ציד שאדם בעל שיניים רגילות לא מסוגל ללעוס ומיד לאחר מכן מוגשים להם כמויות של מיני מתיקה, שנערות המטבח עמלו עליהם ימים שלמים כדי שיעלו יפה וייראו מרהיבים כל כך.
איני יודעת לאן מוציאים את רוב המאכלים האלה שלא נאכלו ומשהזכרתי זאת ערב אחד באזני אדוני, כי ניתן להחליף חלק ממזונות מבוזבזים אלו בעצי הסקה לחימום חדרי, זעף הוא עוד יותר ולא ראיתיו בחדרי עד סוף החורף הקר, אז פקד אותי ללילה חטוף אחד. אני כותבת לך עכשיו ומתפללת שלילה זה ישא פרי ואלד בעזרת אדוננו את בנו בכורו, יורשו, ואולי בזכותו אזכה אף אני לחיים טובים יותר. התפללי אף את בעבורי.
שלך מארי."
בני מיעיי התהפכו עלי, שכן הבנתי בהבנה עמוקה שגם בת אצילים זו שמתקראת מארי, סבלה קשות מידי בעלה, שחיי נישואין דומים איכשהו יותר לסיפורים של ג'יין הכובסת מאשר לסיפורים מספריו של סטפן, ועוד הבנתי שבזבזנות של מטבח הארמון כנראה תמיד התקיימה כאן, ושאם אני רוצה לבסס את מעמדי כבעלת הבית - זה המקום היחיד שבו אוכל לעשות זאת. נותרה התעלומה היחידה שתהיתי בה רבות, מדוע לא נשלח המכתב הזה ליעדו ונשאר במגירה עבורי למוצאו.
קמתי ויישרתי גווי, העליתי חיוך על שפתי, צבטתי את לחיי למען יאדימו ואף נגסתי מעט לחם בהיר עם ריבה שחיכו בקצה השולחן לסטפן. אז פניתי ללכת שוב אל מאמא מרי, סוכנת המטבח.
הפעם כשעמדתי בפתח איש כבר לא צחקק. כנראה שמראה פני היה אחר. פניתי אליה בקול נמוך אך בוטח וביקשתי ממנה את תחשיב הוצאות המטבח להיום ולשבוע הקרוב, הכניסי כל פרט לתחשיב זה אמרתי לה, כולל את כמות גרגרי המלח היקרים שאת ודאי משתמשת בהם. הוצאתי מכיס שמלתי דף מדפיו של סטפן, נוצה וקסת מכיס שני, התיישבתי ליד השולחן הגדול ממנו הזזתי את תפזורת הפירות הצבעונית ורשמתי כל אשר אמרה לי. כשסיימה למנות את כל מצרכי המטבח כבר היו אצבעותי כחולות מכתמי דיו, ביקשתי לדעת כמה אנשים מסבים לשולחננו כל השבוע. "לשולחננו" אמרתי, שיהיה לה ברור מתוך דברי שאני בעלת הבית. התשובה היתה מתחמקת, אבל בעיקר אמרה בכנות בסוף דבריה, שלעולם אין לדעת כמה אנשים נארח בארמון וכמה מהם יסבו לשולחן הערב. אם כן, ביקשתי לדעת כמה מהאוכל שעמלו עליו במטבח נזרק בסוף היום? כאן הגיעה תשובה הרבה יותר ברורה. היא נקבה בכמויות ברורות בהם מאכילים בשאריות האוכל, כל יום את החזירים בדיר שבתחתית ההר, בארמון הקטן בו מתגוררים משרתי הארמון. אילצתי עצמי להשאר בפנים חתומות כל אותה שיחה על מנת שלא תראה מאמא מרי את המהומה המתחוללת בקרבי.
לא היה לי מושג קלוש מה אומרים המספרים והכמויות שלפני, אך היה לי ברור שמדובר בכמויות אדירות. לא ידעתי כיצד להתאים אותם לצרכי ארמון רב אנשים, הרי חשבון לימד אותי אבי הטוב כדי שאדע לחשב את תכי הריקמה, ואת הידע הזה חשבתי, אצטרך איכשהו להעביר לתחום המטבח, בייחוד אחרי תקרית ליל אמש שחשבתי אותה לאסון, במיוחד אחרי שקראתי את המכתב של האלמונית מארי. מעתה ודאי יתנכל לי סטפן בעלי ואדוני, מעתה ודאי לא יזכור עוד את שיחותינו הנעימות, את נפנופי הידיים ההדדיות, ודאי יהיו חיי בודדים וקשים מנשוא ולכן אני חייבת ובמהרה להוכיח שאני נחוצה, שאני מועילה. אני לא אשב ספונה בחדר נטול חום ואחכה ליום פקודה - החלטתי.
אמרתי תודה למאמא מרי על תשומת הלב שהקדישה לי, ועל הכנות בה נהגה עמי, שבתי לחדר ליל אמש, ליל כלולותי. המיטה היתה מסודרת למשעי, לא היה זכר למה שהחשבתי לבושתי. כיוון שלא החלפתי מילה עם סטפן מאז, רק ניהלתי שיחות עם עצמי בראשי, לא יכולתי ממש לדעת מה מצבי.