בוודאי שאמרתי כן כששאל. ההפתעה היתה מוחלטת למרות כל הלילות בהן התהפכתי על משכבי חולמת בהקיץ, להיות אשתו. מעולם לא רציתי להיות מלכה, כנראה שרתיעתו של סטפן למלכות חילחלה גם אלי. לא עניינה אותי שליטה בממלכה, למען האמת לא ידעתי אפילו לדמיין פירושה של המילה "שליטה". לא יכולתי לדעת כיצד נראים חיי היום יום של אשת מלך ובוודאי שלא יכולתי לדמיין את עתידה של מי שתהיה אשתו של סטפן, שבכל שיחותיו עמי הצהיר שבבוא היום, לא יקח על עצמו את כל התפקידים הכובלים את חירותו.
כן רציתי להיות עם סטפן כל הזמן, לחוש את קירבתו, לעולם לא להפסיק את השיחות המעניינות שלנו, להפסיק לברוח ולקנות לי חירות, אותה דמיינתי בבעלותו של כל מי שהאצילות דבקה בו, זו שלבני ולבנות איכרים כמוני אין.
חשבתי שהאצילים קובעים לעצמם את סדר היום, שאינם עוסקים במה שהם לא רוצים לעסוק בו, כמו סטפן ורציתי לעצמי את תחושת החרות הזו, אלא שהיה ברור לי שהקירבה הזו ביננו, השיחות הנעימות שלנו שעירבבו נושאים מספרייתו של סטפן עם אלה שבאו מעולמי, כל אלה ייגמרו יום אחד, שהערבים הנעימים והשמחים יחד עם סטפן בבית הורי יהיו כלא היו, למרות כל הירחים שעברו, והקירבה שנוצרה ביננו - אותי ישיאו לגבר שיוכיח את מסוגלותו לכלכל אותי ואת ילדי העתידיים וסטפן – לא ממש חשבתי על החוקים או הנוהלים שיקבעו את עתידו, שהרי בהיותו מלך הוא זה הקובע את החוקים, לא?
הוא שאל בעדינות רבה, תוך כדי שהוא מלטף את שערי, הוא אמר שתשוקתו הגדולה ביותר היא לא להפסיק את השיחות ביננו אף פעם, שנתחיל אותן מיד עם הנץ החמה ושנרדם איתן יחד כשהמילים עדיין טריות על שפתותנו, מבלי שמשלחת מהארמון תבוא להחזירו הביתה, ושיש לו עוד תשוקה אחת, הוא רוצה שכבר יגיע הזמן בו נוכל לנהוג זה בזו כנוהג בעל ואשתו בחדרי המיטות, שנגלה ביחד את חדוות מגע הבשר בבשר, את העונג העילאי שהם מספקים, בדיוק כפי שקרא בספרים שלו. אמרתי כן. מהר. כדי שלא ייעלם וכי לא ממש הבנתי את תשוקתו וכי היה לי ברור שלא יקום ולא יהיה, היה לי ברור שיימצא מי שישים סייג וגדר, שיציף את עובדת היותי בת איכר, את העובדה שילדי לא יוכלו לרשת, שלא תהיה שום טובת הנאה או ברית שתיקשר עקב נישואין כאלה. היה לי ברור שאישן לילה אחד במתק רגשות ולמחרת הכל ייעלם כעוד אחד מדמיונות ילדותי, כי אילו רצה האל הטוב שניקשר זה לזו ודאי לא היה יוצר מעמדות.
ביום שלאחר שאלתו המפתיעה של סטפן, האדמה היתה עדיין קרה, היו אלה ימים אחדים אחרי החורף הארוך בו כוסתה לובן, אחרי ירחים רבים בהם שוב נפגשנו מעט מדי בגלל פגעי השמים. העלים הטריים שכיסו אותה דימו לה מגע רך, הם היוו מצע נעים עבורנו. בתחילה נשכבנו עליהם תוך כדי מבוכה שעלתה בנו לראשונה מאז הכרותנו, שתיקה עמדה ביננו - אני עוד מגלגלת בראשי את שיחת האתמול והוא מחליק בידו על שערי ברוך. לאט לאט התקרבנו עוד ועוד עד שהבל פיו הנעים של סטפן היה ממש על פני. הרגשתי קרובה אליו ולא רק בגלל שכמעט ולא היה אוויר שחצץ ביננו. נישקתי אותו רכות וארוכות. הוא ליטף את פני, לפתע הרחיק אותי מעליו וקם על רגליו. על בגדיו נתלו העלים הרטובים שנשברו תחתיו קודם. תחילה נופף בידיו ואז נפנה אלי, הושיט את ידו לעזור לי לקום. שום דבר לא יפריע לנו להיות לעד יחד, אמר, אף לא המגע הנעים שיכול היה לבוא עכשיו, לא ניתן לאף אחד סיבה או בדל תירוץ להפריד ביננו לעד. אנחנו נחכה לטקס נישואינו ואז נאהב בכל המובנים, כל יום, כל היום כל אימת שנרצה בכך.
אלא שעל כל המכשולים שהגיעו מיד למחרת היום, סטפן לא רצה לתת את הדעת. הוא דימה שאכן הכל יעבור בשלום ולו בגלל תוארו. הוא שכח כי בימים שהוא ברח ליער מישהו אחר אחז במושכות המלוכה, ואותו מישהו שכונה "ווילפריד הגיבור" מאוד רצה שמצב זה יימשך.
ווילפריד הגיבור, היה גיבור המלחמה האחרונה של ממלכת הקרולינגים עם שכנותיה, בה לקחה חלק גם הנסיכות שלנו. הוא היה במקום הנכון כשהמלך יוהן, אביו של סטפן נפל מסוסו, חנית נעוצה בחזהו בדיוק בין חיבורי השריון הכבד, בעיצומו של הקרב האחרון שידעה הנסיכות וגסס למות. ווילפריד, חברו הקרוב הבטיח לו במעמד זה, אפילו שלא נתבקש, כי ישמור על ממלכתו עבור בנו הצעיר, עד שזה יתפוס את מקומו על כסאו. יוהן כנראה לא יכול היה להשיב וווילפריד סיפר לכל שבתנועת עיניו הסמיך אותו לתפקיד. מרגע זה תפס את הפיקוד והוביל את חיילי הממלכה לנצחון על האוייבים הפולשים ושתיים עשרה שנה מאז שקטה הארץ. ווילפריד נקרא מאותו יום "הגיבור" בפי כל, הוא דאג לכל צרכי סטפן הילד שכבר שנתיים היה יתום מאם ומאז אותו קרב קשה גם מאב. אומנות ומורים נשכרו ללמדו את כל אשר נדרש מלך לדעת, השכלה רחבה ככל הניתן, אך הילד סטפן עלה על כל מוריו והם תמיד נדמו לו בורים מדי. נוהג הוא קבע לעצמו להעמיד אותם ל"מבחן השאלה האחת" ביומם הראשון בארמון. והיה והשתהו במתן תשובה, או שזו לא היתה מפולפלת דיה, גירש אותם מעל פניו ולא רצה לראותם עוד. ווילפריד הגיבור אהב את גישתו זו של הילד. כל עוד לא השלים את לימודיו כפי שהוא התווה אותם, חשב ודאי, לא יוכל לרשת את כס אביו וכל מורה כזה שיגורש מהחצר ירחיק את המועד עוד ועוד, אלא שיום אחד נכח שלא מרצונו בעת המבחן המפורסם – מבחן השאלה האחת. שאלתו המורכבת של סטפן דרשה לדעת כיצד ניתן ליישב את המחלוקת הבאה: חום השמש טוב ומיטיב עם בני אנוש, אך ידוע וברור לכל שהשמש, כדור אש הוא ואש הגיהנום באה להסיטנו מדרך הישר. ווילפריד עצמו נבוך. נבוך כיוון שלא חשב שילד כה קטן יוכל להגות שאלה כזו.
הוא ביטל את כל מחויבותיו לאותו יום, הסתגר עם סטפן בחדר ההסבה, אסר על כולם להכנס וניהל שיחת מבוגרים עם הילד, בה התברר לו שהשכלתו של הקטן מספריית אביו, המכילה את כל ספריית העולם העתיק שהספיק לאסוף, עולה בעשרות מונים על כל מה שיכולים מוריו המתחלפים ללמדו. וסטפן הילד ביקש בתום שיחה זו ממיטיבו עוד ספרים.
או אז זימן ווילפריד את האב ארניק, שהוא ראש מנזר בנדיקטוס הקדוש, הנמצא כמהלך יום רכיבה בעמק המקיף את ההר עליו עומד ארמון המלוכה, מצידו הדרומי של ההר, והורה לו לשרת את סטפן שעתיד להיות המלך החכם ביותר של הממלכה, כך אמר. הורה לו להעתיק כל ספר, בכל נושא שירצה הילד. כך וכך שקלי זהב נתן בידו על מנת שישיג כרכים שנכתבו בממלכות מרוחקות יותר, אף אלו שנכתבו בשפות זרות, אף אם יהא עליו למצוא מתרגמים נאותים שיהיו נאמנים למקור הכתוב. ובכך סיפק ווילפריד הגיבור תעסוקה מכובדת לנזירים שנשבעו להתנזר מכל תאוות החיים, לשבת רכונים ימים כלילות על קסת הדיו וערימות הדפים על מנת למלאם בכתובים.
סטפן היה מאושר. הוא בילה ימים רבים במנזר, אהב את ריח הדיו, היה מוקסם מתנועות היד המציירת את האותיות על הדף ולמד מהנזירים את המלאכה עד ששלט בה. לא פסח על אף דף שהם כתבו, את כולם קרא, לעיתים קרובות אף יותר מפעם אחת. במיוחד אהב להחזיק בחיקו את הספרים הגמורים, הכרוכים בתפירת הכורך, להריח את ריח הדבק הטרי וללטף אותם. הספרים האלה מילאו את ספרייתו והם אלה שלימדו אותו לכתוב את מחשבותיו. לאט לאט למד עם התבגרותו כי ריח החופש של היער חשוב יותר לכתיבתו מהקירות העבים של המנזר.
ווילפריד הגיבור שמר בקנאות על שיגרת יומו של סטפן מחוץ לענייני המלוכה. תמורת חתימת ידו המהירה של סטפן על ניירות כאלו ואחרים אותם לא קרא מעולם הוא קיבל את כל החופש שרק רצה וווילפריד הגיבור – קיבל הלכה למעשה את המלוכה. הוא ידע שיצטרך לוותר עליה בעוד שנים לא רבות, כשסטפן יגיע לפירקו בגיל שמונה עשרה, אך שיגרת היום הזו הטעתה אותו לחשוב שסטפן יבקש ממנו גם לאחר מכן לשחררו מן העול, מסיבה זו דאג שלא לשדך את סטפן לנישואין שמא מחותניו יעמדו על זכותו למלוך. המסמך בו מוותר סטפן על מלכותו לדורות היה מוכן כבר ימים רבים, מדי יום היה ווילפריד מוציאו מן המגירה קורא בו בקול רם, מוסיף עוד שורה, מוחק מילה ומצווה על משרתו להעתיקו מחדש תוך כדי השמדת הישן. המסמך הזה חיכה במגירה הנעולה ליום המתאים, היום בו סטפן יהיה מוסח לגמרי מענייני המלכות שלא עניינו אותו, ביום בו יתאווה עוד יותר לרוץ אל היער שלו, או אז, תכנן ווילפריד, אז יחתים אותו על מסמך זה שיהווה ראשית מלכותו החוקית, אותה יוכל להוריש לבניו אחריו.
סטפן לא ניחש. סטפן לא חשד. למעשה סטפן לא ממש נתן דעתו ברצינות לווילפריד הגיבור. מבחינתו הוא היה עוד אחד מהמשרתים הטורדניים, אלה שקובעים חוקים שאינו רוצה לעמוד בהם - אלה שהלבישו אותו בגדים לא נעימים לגופו רק כדי שייראה מהוגן, אלה שהכריחו אותו ללמוד סייף שהוא תעב, אלה שבאו להעיר אותו בבקרים בהם רצה להשאר עוד במיטתו הרכה, אלה שקראו לו לענייני הממלכה שחייבו את הימצאותו - ווילפריד הגיבור פשוט היה שם, כך חשב סטפן, כדי למלא את רצונותיו ומאוייו. מעולם לא תיאר לעצמו שלווילפריד תוכניות משל עצמו שעשויות להשפיע על שגרת יומו.
יחד עם זאת, ווילפריד הגיבור לא היה איש רע. הוא אפילו היה איש נעים שיחה, כך סיפר לי סטפן כשהחמיא לי באותו יום ביער ואמר שרק אני מבינה אותו. ווילפריד הקשיב לו אם משפטיו לא היו ארוכים מדי, הוא אפילו עורר אותו לפעמים למחשבה שניה, הוא העיר הערות כדי ליישר תיאוריות עקומות של סטפן, אך סבלנותו היתה קצרה. משהכיר סטפן את האב ארניק, פטר אותו גם מהצורך הזה. הוא לא היה איש רע ווילפריד, גם כי יכול היה להתנכל לסטפן ולענותו, לגרום לו לברוח מהממלכה לתמיד ולא רק לשעות הכתיבה הפוריות, תחת זאת חיכה בסבלנות לבגרותו של סטפן וקיווה שהמסמך שהוא כתב ושיפץ כמעט מדי יום, הוא זה שיסלק את סטפן מכסאו בדרך הכי אלגנטית ויושיבו חוקית על הכס. הוא לא ציפה שאני אגיע לחייו של סטפן.