האביב הגיע שוב והיום התארך. סטפן לא שכח וברגע שפסקו השלגים שב וחיפש אותי בכל יום והפגישות האלה היו מתוקות וסוערות מבעבר, הוא שפע סיפורים ורעיונות ואני שמחתי לגלות עוד עולמות חדשים, גיליתי עניין והבעתי את דעתי. סטפן רשם את הערותי, הסכים או התווכח איתן. נעדרתי יותר מחיי הורי והם, באהבתם הרבה לא הענישו אותי. באחד הימים עמדה השמש כבר בשולי השמים והאדימה אותם, בדיוק כשסטפן ואני היינו בדרכנו לצומת ממנו נהגתי ללכת אל ביתי וסטפן לארמונו. החיטה שהיתה גבוהה כמעט כמוני, לא הצליחה להסתיר
אותי בגלל הרוח הקלילה שכופפה את השיבולים עמוסי הגרעינים הבשלים, שעמדו לפני קציר וכך קרה שאבא, שהיה אף הוא בדרכו הביתה מיום עמלו, ראה אותנו יחדיו בשדה הזהוב כשאנחנו באמצע שיחה ערה, שכללה ניפנופי ידיים וקירבה ברורה של אינטימיות.
הוא כנראה עמד בסבלנות מרחוק והתבונן בילדתו הקטנה שהגיעה לפירקה. כשהבחין בזווית העין כי ראיתיו, התחיל לנוע לעברנו בצעדים איטיים ואציליים מאוד. ידעתי מראש שרוך ליבו יגן עליי. סטפן לא יכול היה לדעת זאת, שכן לבד מן העובדה שבת איכר אנוכי, לא סיפרתי לו על משפחתי דבר. אבי קרב וברך אותנו לשלום. העיר דבר מה על השמש העומדת לשקוע ומה יפה צבע החיטה היונקת חום ובהמשך טבעי להלל לטבע שאל את סטפן האם עודני עומדת בתומתי. סטפן בעיניו היפות והעמוקות הבין כנראה את הקירבה שביננו, כנראה ניחש כי אבי הוא, חייך מעט והעיר שהמילה "תמימות" עמוקה היא ובמובן מסויים, היות ואני מקשיבה להגיגיו הקשבה מלאה מזה זמן רב כפי שאיש לא הקשיב לו מעולם, סביר להניח שאני רואה את העולם בעיניים בוגרות ולא תמימות, וביחס למובן האחר של המונח, ישמח להניח אותנו לבד בשדה ואז יוכל לשאול את פי. אהבתי והערצתי את תשובתו זו. הפניתי אליו מבט חמים ובעיניים מלטפות סימנתי תודה. אבא התבונן בו ארוכות, תהיתי אם הבין את כל אשר סטפן אמר לו. אבא שנחשב בעיניי כל שנות חיי האיש בעל התבונה הגדולה ביותר שפגשתי מאודי עמד פתאום אל מול סטפן, ואני ידעתי שהצעיר עקף את המבוגר בתחרות הסמויה וגזל ממנו תואר זה. העברתי אליו את מבטי המעמיק והמתחנן להבנה. אבא אמר לסטפן שישמח אם יוכל להסב עמנו אל שולחן ארוחת הערב הצנוע שלנו, שכן ישאב עונג מהתוספת החכמה והנאה לשולחננו. כיוון שאנחנו משפחה קטנה, אמר, יש להניח שאשתו, כלומר אמי, תוכל להעמיד צלחת נוספת על השולחן וכסא נוסף ודאי נביא מעם האח אל השולחן וכך נוכל כולנו לשבת ולשוחח באופן נעים הרבה יותר.
אבא הבין וסטפן צהל.
הוא נופף ידיים מעלה ולצדדים, קפץ מעל ראשי השיבולים, חיבק אותי ואחר את אבי. סטפן הוא אמר. שמי סטפן ולחץ את ידו. מעולם לא אמרו לי דברי חיבה כמו אלו שאמרת לי הרגע אדון, אמר לו. לאבי עדיין לא היה כנראה שמץ של מושג מי הבחור הצעיר והיפה שלפניו, זה שהתייחס אליו כשווה לו. אני משערת כי נועם פניו שכנע אותו להתנהג אליו בנימוס. למרות שכל אב אחר לבת רווקה בגילי היה ודאי מנסה להרוג אותו ברגע הראשון או לחלופין לחתן אותו מיידית עם בתו. אבי נהג אחרת. הוא פנה אלי, הניח את ידו המיוזעת על כתפי, הביט אל תוך עיניי ואמר לי: בשבילך.
עתה היה ברור לי לחלוטין, שאת רגש האהבה הכרתי היטב. ידעתי אותה מיום שנולדתי והיא ניתנה לי בנדיבות עם לחם יומי. במבטים, בנגיעה קטנה, בשיעורים הרבים שהרעיפו עלי. תמיד ידעתי הרי שמשהו שונה בביתי, אבל המפגש הזה בשדה השיבולים לאור השמש השוקעת הוכיח לי הלכה למעשה את שניחשתי.
זהו סטפן, הכריז אבי כשנכסנו הביתה, מצאתיו בשדה יחד עם רוזי שלנו. הם חולקים חיבה משותפת לניפנופי ידיים אמר לאמי, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי להגיד. כאילו זה מסביר את כל החלקים הקודמים של המשפט. הזמנתיו לחלוק עמנו את ארוחת הערב ובכך שלח את אחיי הקטנים לצרף עוד צלחת ועוד שרפרף אל השולחן. אמי הגישה לנו קערת מים ומגבת ליטול את ידנו ומבט מודאג בעיניה.
האור הקלוש בחדר השרה אווירת חום נעימה. אחרוני הקרשים באח הפיצו את חומם. כולם התישבו ליד השולחן, אמי ואני, סמוקת הלחיים, חילקנו בין ששת הצלחות את דייסת החיטה המהבילה שתובלה בשורשי גינה אכילים, אחרי שבושלה בסיר הכבד מעל הגחלים. למזלנו גם היו לנו שאריות לחם לטבילה ומעט בירה תוססת לשתיה. ארוחה נאה. אבי מלמל מילות הודיה לאדוננו על המזון הרב שהונח על השולחן וסטפן פקח את עיניו הגדולות לכל כיוון. זו היתה הפעם הראשונה שראיתיו כל כך שותק. ספר לנו איך קרה הדבר שעד היום לא פגשנו בך ואין אנו יודעים לאיזה בית אתה שייך, פנה אבי אל סטפן. סטפן חייך שוב חיוך קטן. הוא לא העלה כנראה על דעתו שיש מישהו בעולמנו זה שאינו יודע מי הוא, והתמהמה קמעה בתשובתו. אני מגיע ממעלה ההר, ענה, קניתי לי מנהג לפני ימים רבים להתבודד ביער, זה החוצץ בין שדות החיטה להר, אני אוהב את הריצה בבוקר במורד ההר עד לרגע העלמותי בין העצים הגבוהים המצלים והשרכים המחבקים. כל יום אני מחפש לי שביל נסתר אחר ומחכה לזרועות השמש המחבקות שיגלו אותי, התפייט. עם השמש גילתה אותי יום אחד רוזי. כנראה שגם היא מחבבת את צל העצים והשבילים הנסתרים. מאז אין אני מניח לאף שביל לחמוק מפני, יום אחר יום, עד שאני מוצא אותה ואז אני מאושר. לעת ערב אני מחפש את דרכי בחזרה במעלה ההר וכך קורה שאיני רואה איש בדרך ואני מניח שאין איש רואה אותי.
זה מסביר הרבה דברים אמרה אמי, תוך כדי קימוט מצחה באופן שלא בישר טובות. אבל על ההר, אין איש גר זולת אנשי הארמון ומשרתיהם, אמרה.
חוקי המלך היו ידועים לכל. אל יעלה איש מהכפר אל ההר, אל יעז איש לדבר אל אנשי ההר אם לא נתבקש במפורש, כל אשר לכפר שייך למלך אשר על ההר והוא אדון הארץ כולה. עונשי הגוף שניתנו על הפרת החוקים היו כבדים מנשוא. אמי, בהיותה אשה מעשית, ובפחדה כי הנה ממש עכשיו עומדים חייה וחיי משפחתה שחיה עד כה חיים שלווים למדי להפסק, ניסתה בזהירות לברר מיהו עלם החמודות שיושב אצל שולחנה ומביט בערגה בבתה, בכל ליבה קיוותה שאחד המשרתים הוא בבית הגדול, אף נתחייכה, שכן משרת כזה לו ישא את בתה לאשה יוכל להבטיח לה חיים טובים מאלה שלנו. אך ברוב תבונתה הבינה שלו אכן היה משרת לא היה יכול לכלות ימיו בבריחה אל היער, בשיחות ובנפנופי ידיים עם בתה. ומה מעשיך על ההר? שאלה, מיהו אביך? אבא נתן בה מבט נבוך ומבקש כאחד, יותר מדי אמרה, חשב בוודאי.
זה היה ביתי מאז ומתמיד אמר סטפן, איני מכיר בית אחר. למעשה, ביתכם החם והנעים הוא הראשון שהכרתי מלבד הארמון, ואני מודה לכם על כך. לו אך ידעתם כמה אני מאושר להיות כאן. גם אני לא הבנתי מה פשר דבריו. על אף שמעולם לא הייתי בארמון כלשהו אלא בהפלגותי על כנפי דמיונות, לא יכולתי להבין מה בביתנו הצפוף גורם לו אושר. איני מכיר אתכם אלא מאז שקעה היום החמה וכבר אני יכול להבחין באוויר הסמיך הזורם בינכם, וזה גורם לי אושר. תפקידי בארמון, כחכח בגרונו והסביר, לחכות שתגיע העת, שימלאו לי שמונה עשרה. עד אז, מדי פעם אני חותם על ניירות, מקשיב לכל מיני אנשים, בדרך כלל דבריהם לא מעניינים, אם בגלל שהם חסרי טעם, אם בגלל שנושאיהם משעממים. ומה יקרה כשתהיה בן שמונה עשרה, העזה שוב אמי? אז אהיה מלך של ממש ולא רק בתואר, אמר סטפן, אצטרך גם לעשות את כל מה שאמרתי הרגע שאני בורח ממנו. עת ארוכה נמשך השקט של כולם, מדי פעם נשמע שיעולם של אחיי הקטנים, הדייסה מעולם לא היתה טעימה לי כל כך כמו באותה ארוחה.
אמי קמה כמובן מתוך נימוס והחלה בתנועת ההשתחוות לפני המלך, אבל סטפן היה מהיר ממנה ועצר אותה. אמר לה משהו על נימוס של צעירים בפני מבוגרים, על כך שמעשה ידיה ראוי להערכה, על כך שאשה נאה היא שהעמידה צאצאים מוצלחים כאלה. אבי, שפניו הרצינו באחת, עצר את כל השטף במכת יד על השולחן ואמר: אדוני המלך! מכיר אתה את חוקיך.