ציור של בחורה כותבת

הפגישה השנייה הגיעה ושלישית ורביעית ועוד כמה. כולן היו פרי טעויות שלי, כאלה ואחרות, כך חשבתי, עד שבחלקן היתה לי הרגשה שאולי הוא זימן את הטעויות שלי. בינתיים למדתי ששמו סטפן, ושעיניו העמוקות גם רכות ומלטפות, אבל גם מאוד מבולבלות בשעה שהוא כותב ומאוד צוחקות כשהן שמחות, לפעמים ידיו היו נקיות לחלוטין מכתמי דיו ואז ממש לא היה אכפת לי שאחז בידי או ליטף את שערי תוך כדי נפנוף ידיים ודיבור רגשני. סטפן היה אציל, בן מלך ועובדה זו לא הרתיעה אותי למרות שידעתי שלו נודע הדבר ברבים, ודאי הייתי בת מוות על פי חוקי הממלכה.

פרק 3

סטפן אהב לדבר הרבה, לספר לי על עוד ועוד נושאים שמעולם לפני כן לא שמעתי עליהם. אהבתי את השיחות איתו, שהיו בהן הרבה מילים חדשות, שלא היתה לו שום דרך להסביר לי אותן, ורק אחרי שאמר אותן כמה פעמים במשפטים שונים, נתתי להן דמות וצורה והן נשמעו לי חמוצות, מתוקות ומרירות כשניסיתי לגלגל אותן על לשוני. אהבתי את השיחות איתו כי הן היו רגועות וארוכות ודיברו בעיקר אל הדמיון שלי, זה שאבא תמיד אמר לי לשכוח ממנו כי אינו מועיל, אינו מצמיח חיטה דשנה יותר ואינו מכבס בגדים. בעיקר פחד אבא מהשפעת חלומותי בהקיץ על אחיי הקטנים שלא יתבטלו גם הם. אבל אבי היקר, זה שקם כל בוקר באשמורת ראשונה ויצא לעבודת השדה הארוכה והקשה על מנת לפרנס אותנו, על אף שלא הבין היכן נפשי נמצאת בדיוק כשלא השלמתי את מטלות היום, הביע תמיד את מורת רוחו וכעסו בהסברים ולא ברוגז ומעולם לא היכה אותי או את אחיי. חיבבתי את הפלגותי אלה, על כנפיים מדומינות שהביאו אותי למחוזות שלא הכרתי, לבתים שלא חשבתי שאפשר לבנות ולשיחות שלא חשבתי שאפשר לשוחח באמת.

סטפן נמשח למלך על נסיכות בממלכת הקרולינגים, היא הממלכה בה חיינו, בגיל מאוד צעיר. עדת יועצים עמדה עליו לשרתו בכל הקשור למלוכה עצמה והוא לא נדרש להחלטות של ממש לפני הגיעו לגיל שמונה עשרה. חתימת ידו הרכה הספיקה. אי לכך פיתח מיומנות של התחמקות מאחריות, של בריחה אל שבילים צדדיים כשתחת ידו ערימת דפים ריקים וקסת דיו מלאה, אותם נהג למלא בכתב יד צפוף, רצוף וללא מחיקות. רק משסיים למלא את אחרון הדפים ולא נותר עוד דיו בקסת ומקום ריק בדפים, שב אל חדרו שבארמון על ראש ההר, זה שהביט אל אגם המראה למטה, אליו נשפך הנחל העובר בקצה הכפר בו גרתי עם משפחתי. לעיתים די קרובות, משאיחר לחזור, יצאו משלחות מהארמון לחפשו בכל נקיק אפשרי, אך סטפן ירד בבקרים הקרירים את ההר ותמיד חיפש וגם מצא נקיקים, מערות וקרחות יער שטרם היו מוכרים לאנשיו, אליהם הגיע תוך כדי שהוא מדלג מעל העשב שעדיין היה לח מאגלי הטל, באלכסונים, כדי שלא להשאיר סימני דריכה. נחיתת רגלו היתה כה רכה שהעשב שהתקפל אל האדמה מיד שב והזדקף.
כשלא כתב, ישב סטפן בספריה הענקית שבארמונו. המדפים המגולפים, עצומי המימדים הכילו מספר גדול מאוד של ספרים עבי כרס בגדלים שונים שהועתקו על ידי נזירים במיוחד עבורו, לפי בקשתו והוא גמע כל מילה כתובה. לפעמים חזר וקרא בספר שכבר קרא בעבר שכן, הקריאה ברצף אחרי הספר הקודם נתנה לזה הראשון, משמעות חדשה. או אז חש צורך להסביר משמעויות אלה, חפן ערימת ניירות חדשה ויצא אל היער על מנת למלא אותם בהגיגיו. מנהג משונה היה לו לסטפן לכתוב אך ורק ביער. את כל אלה סיפר לי סטפן בפגישותינו ביער ואני הוקסמתי.

פגישותינו הפכו קבועות במועדן. בימי הכביסה, אחרי שגמרתי את מטלותי ליד הנחל, רצתי בכל כוחי אל היער הצפוני. השתדלתי להפליג פחות למקומות המדומיינים שלי במשך היום כדי שאספיק לפגוש את סטפן באור יום, ידעתי שהעולמות שסטפן פותח לפני יהיו מענגים לא פחות. בימים אחרים מצאתי אמתלה כלשהי להשתחרר ממטלות אחרות שהוטלו עלי. סטפן סיפר לי עוד ועוד על חדר הספריה בארמון, על כל אשר קרא בספריו הרבים ושפתו היתה יפה ועשירה. ככל שנפגשנו יותר, עצרתי אותו פחות בשטף דיבורו כדי לשאול שאלות, הבנתי עוד ועוד מילים שכלל לא ידעתי על קיומן בעבר, כאלו שתארו מצבים שקודם לכן לא יכולתי לדמיין אותם, אלא שזו בדיוק היתה הבעיה שהסגירה אותי: גם אמא ואבא הבחינו באוצר המילים החדש שלי והיה להם ברור שלא אצל הכובסות למדתי אותן. הם שאלו לפשר הימצאן בפי ואני התחמקתי.

עד שפגשתי את סטפן הכרתי רק אנשים כמותי. כאלה שהשמש לא האירה להם פנים גם כשהיתה ברום השמיים. שהיו להם מעט מאוד סיבות לחייך. הגברים יצאו אל השדה באשמורת אחרונה של לילה וראשונה של בוקר וחזרו אל ביתם לפנות ערב, עייפים ולעיתים קרובות רעי לב. הנשים עבדו כמעט בכל העבודות הקשות האחרות. אני ואחיי גודלנו באורח שונה, הורי הרבו לחייך ולצחוק על אף שוודאי היו עייפים כמו כולם, נהגו לדבר אלינו ברכות ובנועם. אבי נהג ללמדני שיעורים בכל נושא שהיה בקיא בו, אף שלא היה יאה שבנות ילמדו אותם. הוא נהג לומר שלא אכפת לו שהוא מקלקל את עתידי כל עוד הוא זוכה לחיוכי בהווה. הבנתי מכך שהוא נוהג שלא כדרך שאר האבות.

אמא לעומתו, היתה אשה מאוד מציאותית. היא ראתה בחיים סוג של מטלה שצריך למלא על הצד הטוב ביותר, וכיוון שזו היתה דרכה, היא נזהרה בכל אשר ניתן להזהר והזהירה מפני אלה שלא צפתה. היא היתה עדה לא אחת לחיים קשים שנגמרו באבחה אחת, והעובדה שעד כה חייה היו נינוחים למדי, לא הפריעה למהלך התקין של דרכה, שהוא התקדמות צעד אחר צעד ובזהירות. זו הסיבה שבגללה מנעה ממני ללכת למקומות שחשדה בהם כמסוכנים וזו הסיבה שכשהתחלתי ללכת למקומות האלה נמנעתי מלספר לה. כל אימת שהיה אבי מושיבני ומלמד אותי דברים שאין בהם תכלית לדעתה, כגון הכרת האותיות והיכולת לקרוא אותן ואף לכתבן, היתה רוטנת מעל סיר המרק המתהווה, כי לא רק שלא תעלה כל תוחלת מידיעה זו אלא אף מסוכנת היא למדי, כך סברה. הרי ידוע לכל חוק המלך שאין ללמד נשים תורת גברים, וכתיבה וקריאה ודאי היו שייכים לגברים.

גם כשפגשתי את הכובסות בנחל, הדיבור איתן היה נוקשה וחד. הן לא חדלו להתאונן על מר גורלן ועל מכאוביהן ועל הימים הקשים שלהן שידעו לא פעם מחסור באוכל, בחיבה או בהבנה כלפיהן. היו התעמרויות של בעלי האדמות באנשי הכפר, של בעלים בנשותיהם, של אבות בבנותיהם ובין לבין לא נותרו הרבה ימים שמחים.

סטפן היה שונה מהם. הוא לא הכיר דבר מן העולם עליו סיפרתי לו, כשחשתי בטוחה יותר בדיבורי. ספריו, מהם למד את כל שידע, מעולם לא עסקו בגידול חיטה, או בתמותת תינוקות רכים או בצער הנגרם לאנשים העולים על יצועם כשהרעב מקרקר בבטנם, ספריו לא הכירו אורחות נשים, מעולם לא דנו בצערן, במטלות הרבות שהיו צריכות למלא, במכאוביהן ובמאווייהן. הימים שלו נראו אחרים, עולמו היה שונה. אלמלא ברח מחדריו אל היער, כנראה שגם לא היה מתוודע אל הטבע הנפלא שסובב את ארמונו, לא היה יודע כי הגשם מיטיב וצובע את היער בצבעי ירוק רבים, אבל בה בעת גם מטביע את חיות הבית הקטנות בשטפונות שהוא גורם. סטפן למד מהתבוננות בטבע והסיק מכך מסקנות לגבי כל נושא כמעט.

סטפן היה רך. דיבורו היה עגול ומדיף ריחות רעננים. לאחר שדיבר תמיד ביקש בעיניו תגובה ממני וכשאמרתי כמה משפטים לא רק אוזניו הקשיבו לי, אלא כל גופו נדרך. בתחילה, לא יכולתי לחוש כלפיו אהדה רבה על מעשהו זה שכן, בעיניי לא היו דברי דברים חשובים באמת, אלא זוטות. אילו דברים חשובים יכלה לומר בת איכר כמוני? שנים מאוחר יותר, אמר לי שכשם שאני למדתי ממנו מילים חדשות שלא הכרתי, כך הוא למד ממני משפטים שלמים שמעולם לא נכתבו בכל הספרים שקרא. כיוון שכשאמר את זה כבר למדתי להכיר את כנותו הנדירה, לא פקפקתי. הנחתי שפשוט לא הכיר את החיים שמחוץ לארמון.

יום אחד עצרתי אותו בשטף דיבורו. הוא עמד ונופף בידיו והרעיד את הציפור מישיבתה על הענף, ואני שבאותו יום רגזתי משום מה, לא הבנתי למה הוא מכלה את זמנו איתי ומדוע הוא גורם לי להיות כה קשורה אליו ולרוץ אל הפגישות עמו. עצרתי אותו משטף דיבורו וקראתי לעברו – למה אתה מספר דווקא לי את כל זה? למה אתה חושב שבת איכר כמוני שלא למדה יום אחד אצל מלמד תוכל להבין אותך? כי שהייה במחיצתך נעימה לי וכי אני אוהב אותך אמר, כי אני חש בכל גופי שרק את מבינה אותי באמת. איש בארמון הגדול בו אני גר לא יכול לרדת לסוף דעתי, לאיש אין סבלנות לרעיונותי הרבים, אף אחד לא עוצר אפילו כדי לנסות להבין ואת – את מקשיבה לי, שותה את דברי בצמא ושואלת וגורמת לי לשייף ולהבריק את מחשבתי. את הראשונה שהבינה אותי באמת גם כשלא הבנת את פרושי המילים בהן השתמשתי. החום שהתפשט בגופי היה חדש. חדש לגמרי. אני גם לא בטוחה שהבנתי אז מה פרוש "אוהב אותך" אבל "רק את" הבנתי.

בעודו מדבר אלי, אחזתי בידו ורצתי איתו לכוון הכפר, אל השדות, אל חצרות מטילות הביצים, אל דירי העיזים, אל הפרות הרועות באחו כשפעמונים גדולים תלויים על צוואריהם, מנגנים מנגינה מכוונת בהרמוניה מושלמת עם ציוצי הציפורים, חלקן עוזבות את ענפי העצים הגבוהים במשק כנפיים שצלילו משלים את המזמור. הייתי מאושרת. זכרתי להתבונן על פניו של סטפן לבדוק האם הצלחתי להדביק אותו בעליצותי ובאושר שהציף אותי. כנראה שכן כי הוא התחיל לנופף בידיו כרגיל ולנאום על יפי הטבע, על החופש שמחוץ לעצי היער המוצלים ועל כך שהעולם כולו גלוי עבורנו. הוא שמח שגרמתי לו להכיר את השמחה.

משעולי היער תמיד נראו לי מכושפים. כשהייתי יותר צעירה אפילו דימיתי שענפי העצים מלטפים אותי תוך כדי הליכה. נהגתי לברוח בדרך הביתה לשבילים לא מוכרים, לטבול רגליי במי הנחל הקרים בעונת הפשרת השלגים, זו העונה היחידה בה הרשיתי לעצמי לטעום את טעם המים, והו הו, כמה הם היו טעימים ומרווים בניגוד לשאר ימות השנה, בהן, כך לימדוני, המוות שוכן בהם. אהבתי לחלוץ את נעלי כדי שלא יפריעו לי בריצה. הכנסתי אותם לכיסיי החצאית וכך רצתי על שבילי העפר שהיו רכים מאוד עבורי במיוחד בימים שאחרי הגשם. אמא ידעה שזה מה שאני עושה. היא ראתה לפי רגלי הפצועות שנהגה לרחוץ באהבה רבה, אפילו שכלפי חוץ כעסה עלי מאוד. לא כך נוהגת ילדה אחראית אמרה לי. אם את מסיימת את מטלותיך מוקדם, עליך לרוץ הביתה ולסייע לי במטלותי הלא מעטות שרק הולכות ומתרבות מדי יום, רטנה. נהגתי להקשיב לה, להביט על פניה המודאגות. ידעתי שהכעס הוא לא על ההנאה שלי, אלא בגלל כל הסכנות שהיא חששה מהן ולדעתה אני חושפת עצמי אליהן. עתה משבגרתי, הפסקתי לרוץ. נהניתי מהליכה איטית, כמעט ריקוד בשבילים האלה. מתכופפת אל פטריה חדשה, בוחנת את צבעיה. לפעמים היה זה פרח חדש שקרא לי קרוב אליו ולחש לי סוד, לפעמים היו אלה השרכים ששרקו לי מנגינה חדשה שטרם שמעתי. אהבתי את היער והוא החזיר לי אהבה.

מילים כמו הנאה או אהבה לא היו חלק מילדותי. לא שמעתי אותן אף פעם מאף אחד. אך ודאי שידענו הנאות רבות ובוודאי שחשנו באהבת בני המשפחה. השתמשנו רק במילים השימושיות. אלה שנתנו לנו, שלקחנו ועיבדנו, שאכלנו, שראינו. והאמת? לא ראינו הרבה. כלומר לא הרבה חדש. עונות השנה הביאו עמם תמיד שינויים, אבל כאלה שיכולנו לזכור מהשנה הקודמת. כל שנה התפעלתי מחדש מצבעי העץ המתחלפים, מהשמש שצובעת את האדמה בצבעים שונים, בייחוד בשבילים הנחבאים ביער, כאשר היא שולחת את קרניה הארוכות אל בין הענפים, האדמה הקשה מתרככת והופכת יותר אדומה, הפטריות החיוורות נצבעות לפעמים אדום, אבל עם היופי בא הרעל. האם גם מילים הן כאלה? האם מילים יפות יותר הן מסוכנות יותר? סטפן אמר שככל שפוגשים יותר אנשים חדשים לומדים עוד ועוד מילים, אך התבדח ואמר שהאנשים החדשים שהוא פגש בטירתו שעל ראש ההר, היו כאלה שבאו ממרחקים גדולים עוד יותר ועל כן נשאו עימם את מילותיהם בשקי דרכים ומכיוון שבכל פעם שהיו צריכים לעבור בגשרי מעבר, נאלצו לשלם אתנן לשומריהם שיתירו להם להגיע למחוז חפצם, ודאי איבדו בדרך כמה מילים.

סטפן לימד אותי שמות פרחים וציפורים, שמות העמק והנחל, סיפר לי מהו תוואי זרימתו ושמות מקומות רחוקים שהוא מכיר רק מהספרים. אחרי  שהקיץ החם נגמר וגם הסתיו היפה, מלא הצבעים אך גם מלא עבודת הכנה לחורף הארוך והקר, שבתחילתו היה קסום עם פתיתי השלג הרכים, נעים ומשמח אך קשה מנשוא בהמשך והפך לכאב ממשי בכל חלקי הגוף, שלא יכולתי לחלוק עם איש – השלג העמוק הפריד ביני לבין סטפן וימים שלמים נאלצנו להשאר בביתנו מבלי יכולת להפגש. בימים היבשים היחידים רצנו אל היער הלבן ללא תאום מוקדם ורק עם תקווה לפגישה מחודשת. בכל לבי קיוויתי שסטפן מתגעגע כמוני, שדעתו לא תוסח ממני, שלא ישכח. שביל טביעות הרגליים העמוקות שהשארנו בשלג, הסגיר את מקומנו, משלחות מהארמון באו ונטלו את סטפן עימם ואני חזרתי חפויית ראש הביתה, שוב מקווה שלא ישכח, שיתאווה ויחזור בפעם הבאה.

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
סיפור פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015