את קבוצת הדפים הכתובים בצפיפות רבה הניח מתחת לאבן כדי שלא יעופו לכל רוח. בהרף עין הבחנתי בו ובכל הסובב אותו וכבר חשבתי לברוח חזרה לדרך הראשית אבל אז שמעתי את קולו הקורא לי - עלמתי. לא היה לי מושג מיהו. פניו וידיו המלוכלכים לא העידו על מוצאו האצילי. יכולתי מיד להבחין בבגדיו השונים, כמותם לא נראו בכפר שלנו, תפורים היו בעדינות ועשויים מבדים שנראו נעימים למגע, בניגוד לבדים הגסים ששימשו אותנו כמלבושים, אך לא הם אלה שהעידו עליו. חשבתי לעצמי שגם לו היה לבוש אחרת, כמונו, עדיין היה בולט בשונותו, וכשקרא לי "עלמתי" היה לי ברור לגמרי שלא בן איכר הוא ואת אמנות הדיבור למד במקום אחר, שונה משלי. איש לא קרא לי עלמתי, בוודאי לא ברוך תקיף כזה.

רוזי, השבתי לו. זהו שמי. סליחה שהפרעתי. ברור שלא הייתי צריכה לעבור כאן, יש כל כך הרבה שבילים ביער, לא הייתי צריכה לבחור דווקא את זה, פטפטתי בקול רם ומיד פניתי לשוב על עקבותי כשכל מה שאני רוצה הוא לשכוח שבכלל פגשתי נער יפה כזה, שהוא כנראה בן אצילים, אבל אז הוא כבר אחז בקצה ידי ואני, הרגשתי את הצביטה הזו בלב שמשמעותה שאני מבולבלת לגמרי ואין לי מושג איך אסביר לאמי את כתם הדיו שנוצר על השרוול שלי תוך כדי המגע הנעים.

מבטו אלי היה משעשע. מעולם לא ראיתי מישהו מביט אלי כך. תמיד היו אלה מבטים מזרזים "נו כבר רוזי הפסיקי לחלום", או כאלה המבקשים "עזרי לי רק הפעם", או חסרי סבלנות "שוב לא הקשבת להוראות, רוזי". העיניים שלו התמקדו בשלי. הן היו עמוקות כמו הנחל שזרם בקצה הכפר באמצע עונת הפשרת השלגים, טובות כמו טעם המים העמוק של אמצע הקיץ. עיניו העמוקות והצלולות אמרו משהו. בוודאות אמרו, אלא שאני לא הבנתי, טרם למדתי את שפת העיניים האלה ולכן רציתי לשאול, רגילה הייתי לשאול כדי ללמוד, אבל עצרתי בעצמי, אולי כי הבנתי שאל לי לעשות כן, לכן משכתי בעצבנות את ידי מידו ורצתי במעלה השביל בינות לעצים התמירים, על השרכים הרעננים והעבותים חזרה לדרך המוכרת והתפללתי חזק לאדוננו שלעולם לא אראה אותו שוב, כדי שלא אצטרך להסביר את המבוכה, את המילים שהיו חסרות לי להשלמת המשפט, כדי שלא ארד לעומקן של העיניים המכשפות, כדי שלא אצטרך לחוש שוב את הכאבים האלה בשיפולי הבטן.