ליסבון - האבנים מדברות
על אמנות האריחים המסורתית (azulejo) של פורטוגל
איך מתחילים לתאר את הטיול הקצר מדי בליסבון? התמונות נדמה לי מתארות יפה, אבל הרבה מחשבות מתרוצצות בי ואני חושבת שמגיע להן גם מקום. זה היה טיול יום הולדת כפול. כזה שאולי מסכם תקופה די ארוכה של היותנו, אבל עם הרבה אופטימיות לבאות. השנה האחרונה היתה מאוד פוריה עבורי ואני חושבת שהמבט שלי על ליסבון נובע גם מעובדה זו.
התאהבתי בה מתיאור הטיול הראשון של אורן מרום, לפני הרבה מאוד שנים. אלא שהעובדה שליסבון בנויה על גבעות וההליכה בה קשה, וגם שאין כמעט טיסות ישירות אליה, הרחיקו אותה ממני עד כה. פוסט מלא וגדוש בטיפים שכתבתי מחכה לכם כאן.
ברור לי שתיאור העיר צריך להיות דרך שני אלמנטים עיקריים – אמנות האריחים המסורתית (azulejo) והטז'ו, הנהר הרחב ביותר שראיתי אי פעם, שלחופיו שוכנת ליסבון.
בכל תצפית שעלינו אליה, בסוף הגגות האדומים רואים את הנהר הרחב ובד"כ גם את גשר ה-25 באפריל שדומה כשתי טיפות מים לגשר סאן פרנסיסקו. בהמראה ובנחיתה זכינו לראות גם את גשר ואסקו דה גמה המדהים באורכו.
ביום טוב, וכאלה היו לנו רבים בטיול הזה, אם מתאמצים ממש חזק אפשר לראות בסוף הטז'ו את האוקיינוס ואם מתאמצים עוד קצת, אפילו את חופי אמריקה אפשר לראות... הקירבה לאוקיינוס הגדירה כנראה את העיר, ואילו אמנות האריחים נוכחת בכל הטיול כהד להסטוריה שלה.
טיול ברחובות העיר העתיקה של ליסבון כמוהו כפתיחת כמוסת זמן - כל העבר שלה פרוס לעיני כל מי שרוצה לראות אותו, בעיקר על האריחים המצפים את קירות הבתים, מסודרים לפי תקופות, מתפארים בקורות העיר. פגשנו אותם על כל סוגי הבתים שראינו – ארמונות, בתי מידות, בניינים גבוהי קומה וגם בכנסיות ומנזרים.
על בית אחד אפשר לראות את ההשפעה המוּרית - כל חלקת קיר שלו מצופה במוזאיקה ששאבה השראה ביזנטית, על בית אחר רואים את השפעת הארכיטקטורה של גנואה כולל האורנים הנטועים לצידו בחצר וברחוב אחר אנחנו מגיעים אל המאה השש-עשרה והשבע-עשרה בהן ההשפעה הפלמית והסינית ניכרות זה לצד זה, על האריחים המצויירים כחול.
פורטוגל היתה מעצמה ששלטה בימים, כבשה ארצות, גילתה דרכים חדשות והמציאה דרכי שיט אליהן. היא היתה אימפריה עשירה ובירתה ליסבון נבנתה על העושר הזה. אפשר לראות אותו, את העושר, בשרידי בתים של העבר. אם מצמצמים את העיניים כשמסתכלים עליהם, אפשר להתעלם משנות השלטון הדיקטטורי של המאה העשרים, שהיו שנים עניות מאוד לכל הפורטוגלים, אפשר לא להבחין בטיח המתקלף, לא לראות את הבלאי של האריחים המצפים אותם, לראות אותם בעושרם. לדמיין את יורדי הים, שליטי העולם החדש, אפריקה והודו חוזרים אליהם עם שקים של זהב, אבנים טובות וכמובן, תבלינים.
הנה אנחנו עוברים ליד בית שנבנה בסגנון עידן התגליות, התקופה בה הפורטוגלים סחרו עם הערבים והמוּרים. אלמלא הידע הרב שקיבלו מהם הפורטוגלים, ספק אם היו יכולים להגיע להישגיהם הרבים. המוּרים נהגו לצבוע אריחי קרמיקה בצבע אחד ולחתוך אותם בצורות אחידות. אחר כך שילבו אותם זה ליד זה בצורות גאומטריות, בדפוס שחוזר על עצמו. מאוחר יותר, ציירו על האריחים האלה אלמנטים מעולם הגאומטריה והצומח בדפוסים זהים.
כמו המוּרים שהאמינו שאסור להשאיר חלל ריק, גם הפורטוגלים ציפו כל חלקת קיר – מבפנים ומבחוץ בדפוסים האלה, החוזרים על עצמם. היה לי ברור שאני צריכה למצוא לכך סיבה הגיונית כלשהי, חוץ מכך שזה "יפה". מסתבר שהגלזורה המבריקה של אריח הקרמיקה "מבריחה" את קרני השמש ובכך מקררת את הבית. בארצות חמות – זה לא עניין של מה בכך.
אחר כך הגיעה תקופת הרנסאנס גם לציורי האריחים. כנראה שלליסבון היא הגיעה מפלנדריה, הולנד ובלגיה של היום ומצד שני ניכרת בתקופה זו גם השפעה סינית. ימאים פורטוגלים חזרו מכאן ומכאן והביאו איתם דוגמאות, למדו מהם טכניקות עבודה. על הציורים ניתן לראות את הספינות הגדולות חוזרות לליסבון על הטז'ו. בליסבון התפתח סגנון מיוחד של azulejo שאף זכה להכרת אונסק"ו.
האריחים עם הציורים הגדולים היו חידתיים בעיניי וגרמו לי לתהות למה בכלל אריחים? למה לא פרסקו כמו בשאר אירופה? את האריחים האלה שהם עבודת קרמיקה, צריך לייבש כל אחד בנפרד בתנור, אז איך הצליחו לצייר בדיוק רב כל כך, שהאריחים יתחברו כמו בפאזל מדוייק?
הנה הפרט מקיר במוזיאון ה- azulejo שבגללו התגנבה המחשבה לליבי – האריחים לא ממשיכים זה את זה.
המפגש עם תרבויות שונות שיכלל את טכניקות העבודה על האריחים. מסרטון התצוגה במוזיאון הבנתי כי התחרות עם הולנד על האמנות הזו גרמה להם להשתכלל, להוסיף צבעים, להפוך את הציורים ליותר ראליסטיים. העובדה שעבודה על כל ציור כזה ארכה זמן רב גרמה להמצאות ולשילובי טכניקות שונות. מתישהו במאה ה-17 אף הומצאה שיטה בה אפשר היה לצייר על האריחים שכבר היו מודבקים על הקיר, אלא שהיא היתה כל כך איטית שמהר נזנחה. אני משערת (לא מצאתי לכך סימוכין) כי ציור גדול הועתק אל האריחים שהונחו זה ליד זה, לאחר מכן שרפו אותם בנפרד בתנור. בשלב האחרון הודבקו אל הקיר.
על מנת להגדיל פיזית את הציור נוצרו שילובים עיצוביים יוצאי דופן - הציור הראליסטי עצמו במרכז וסביבו שילבו אריחים גאומטריים או בעלי ציורי צמחים.
בטיול שלנו עברנו ברחובות שונים, לפעמים נכנסנו לסמטאות, הרמנו עיניים וראינו שרידים למסורת האמנותית הזו, מכל התקופות. חלקם במצב ממש גרוע חלקם משתמרים היטב. לא פעם ראינו השלמה של אריחים שנשרו. רואים את ההבדלים. זה גרם לי לחשוב שנית על מה שכתבתי כאן אודות שימור.
שמענו במהלך הטיול הרבה פטישי אוויר. ליסבון עוברת שיפוצים נרחבים. מכל בניין כזה מורדים אלפי אריחים שאין לאיש שימוש בהם. רובם מוצאים את דרכם לסוחרי עתיקות. בחנות אחת בה התעניינו בהם, ביקשו מאיתנו עבור אריח בודד בן 200-300 שנה - 20 יורו. אולי זה מחיר לתיירים כמונו, אבל אפילו במחצית המחיר יוצא יקר לשמר מסורת, או לרצף קיר שלם. ואני תוהה עתה בקול רם, האם נעים יותר לעמוד ליד בית מתפורר ולדמיין את ההסטוריה העניפה שלו או לראות אותו משופץ להפליא?
על מנת לחוות את כל מה שתיארתי כאן אני ממליצה להסתובב ברחובות העיר אבל גם לבקר במוזיאון azulejo. הוא יחיד במינו. יש בו אוסף מכובד ביותר של אריחים מכל התקופות, עם הסברים כתובים גם באנגלית. המוצגים שהרשימו אותי ביותר הם אלו המדמים פרספקטיבה בגרמי המדרגות והפנורמה בקומה העליונה.
התרגשות נוספת היתה בתערוכה הזמנית במוזיאון, בה אמנים מציגים עבודות עכשוויות על גבי אריחים – שיטות העבודה מסורתיות, האמנות עצמה מודרנית. יש לי כבוד למקומות שמציגים לראווה את מקורות ההשפעה שלהם וגאים בכך ששאבו מהם השראה.
אם למי מבין הקוראות והקוראים יש מומחיות באמנות זו - אשמח לתגובות והארות. כמובן שאשמח גם לכל תגובה אחרת.
לקריאה נוספת:
מזמינה אתכם לעבור לפוסט הבא שלי על ליסבון - אובריגדו, ליסבון בו קיבצתי טיפים לטיול בעיר. ולפוסט ההתרשמות שלי מביקור מוזיאון אוסף בררדו בעיר.
מצרפת כאן פוסט מקסים שכתבה נועה בר-נס על אריחי קרמיקה באיטליה.
המפה הסכימטית שציירתי כאן מדגימה את רוחבו העצום של נהר הטז'ו ואת הקירבה לאוקיאנוס.
