אמת צילם - דוד רובינגר, מוזיאון ארץ ישראל
סקירת תערוכה
יום שבתון ביום הבחירות המוניצפליות חייב אותי בבחירה נאותה של מיצוי הזמן הפנוי, אז לאחר שמילאתי את זכותי האזרחית לבחור, בחרתי לפקוד את מוז"א - מוזיאון ארץ ישראל (אותו אנחנו מבקרים מעט מדי לצערי), בעיקר כי רציתי לראות את תערוכת הצילום של דוד רובינגר, שנפטר לפני כשנה.
הביקור במוזיאון עמד כולו בסימן בחירות: שטח המוזיאון גדול מאוד, המעבר בין אולמות התצוגה השונים עובר בשמש היוקדת ולי היה ברור שאני חייבת לבחור לראות תחילה את התערוכות שיותר מעניינות אותי. זה אגב טיפ טוב לביקור בכל מוזיאון גדול. אחרי שעה מתחילים להתעייף אז כדאי שרגעי העירנות יינתנו לתערוכות המועדפות.
"אמת צילמתי" הוא שם התערוכה. השם מרפרר לביטוי "אמת דיברתי" שהוא הגנה מפני לשון הרע. נושא האמת מעסיק אותי לא מעט לאחרונה. לי ברור שאין כזו, לפחות לא אחת מוחלטת. האמת תלויה במי שנושאת אותה על כתפיה. היא תלויה בנקודת המבט של המתבוננת ובתערוכה הזו האמת של תמונה אחת תלויה בתמונה שלידה.
לאחר שאני מביטה בתמונה או שתיים, אני מבחינה שאוצר התערוכה, גיא רז, התחכם לתמונות ותלה אותן זוגות זוגות, תמונות שיש להן משהו משותף – מבט המצולמים, הנושא המצולם, הפוזה בה עומדים המצולמים וכו' ועובדה זו, שהן תלויות בסמוך זו לזו עשויה לתת להן פירוש חדש, אולי כזה שהצלם לא התכוון לתת להן, כי הרי כל אחת מהתמונות האלה צולמה בזמן אחר.
רובינגר נכח באינספור אירועים עם המצלמה שלו, בזמנים שלא היה נהוג להסתובב עם מצלמה זמינה בכיס. הוא צילם את התמונות שכולנו ראינו ונצרנו בזכרון הפרטי והלאומי כאחד, אבל הוא, בניגוד לרובנו, גם הנציח אותן.
כשרונו הרב של רובינגר מתבטא בהרבה מאוד צילומים שכנראה רק הוא יכול היה לצלם, רק כי הוא היה זה שהבחין ברגע הראוי וגם, לא פחות חשוב, ידע להקליק בדיוק בזמן. אני מתרגשת מתמונות כאלה הרבה יותר מאלה המציגות שליטה מעולה ביכולות הטכניות. את אלה האחרונות אפשר ללמד כמעט כל אחד.
את דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לעתונות אין צורך להציג. התמונות שלו הפכו מזמן אייקוניות. את שבחו אמרו בפניו עוד בחייו. הוא היה צלם עתונות. מקצוע שכמעט עבר מן העולם עם השכלולים הטכנולוגיים שכולנו חווים. ולמי שבכל זאת לא זוכרים, היו תקופות שצלמים וצלמות בעלי עין חדה ורגישות גבוהה לסביבה נשלחו למקורות ההתרחשות כדי להיות לנו לעיניים. הם צילמו פילמים, אותם היה צריך לפתח, על מנת להדפיס מהם תמונות. על פי החוברת המחולקת בתערוכה, רובינגר השאיר אחריו כחצי מליון פילמים בארכיון ידיעות אחרונות, שהיה העתון שהעסיק אותו. לי אין כל ספק אחרי ההתבוננות בתערוכה, שהאוצר, גיא רז בילה שעות ארוכות בחברת אותם פילמים, ולא בטוח שאת התמונות שהוא בחר להציג מבין האלפים היו נבחרות גם על ידי האמן היוצר.
איך מסתכלים על תמונות שצולמו כדי להופיע בעתון? האם כאשר מדפיסים תמונה כזו על נייר איכותי וממסגרים אותה במסגרת היא מקבלת משמעות שונה? התשובה שלי היא כן. בעיקר כי הסיבה לצילום התמונה אינה ידועה לנו או נשכחה מאיתנו, אלו חדשות של אתמול רחוק והתמונה עומדת עכשיו לנגד עיננו בעירומה, ללא הסיפור שבעטיה צולמה.
אני תוהה האם אוסף הצילומים המוצג כאן, מייצג את רובינגר. ודאי היו לו עוד עשרות אלפי תמונות שהיו יכולות להזכיר אותו, להגדיר אותו או לתת למתבוננים בהן לחוש אותו, אך אין ספק שהבחירה להציג מימד נוסף – מימד הקשר בין צילומים שונים מוציא את התמונות מההקשר העתונאי, הדיווחי, הופך אותן ליותר אוניברסליות, אנושיות ומוסיף לאמת שלו פן נוסף וגורם לי, הצופה, לחשוב עוד הרבה זמן על הנושאים המצולמים ואופן הגשתם. ואולי, תמונות אמנותיות, הן כאלה שמספרות סיפור משתנה בהתאם למי שמתבוננים בהן. ממליצה מאוד לראות את התערוכה.
טיפ: כדאי לבדוק לפני ההגעה אם אתם נכללים באחת מאופציות ההנחה לכרטיס הכניסה. מחיר הכרטיס לא זול ובקופה לא מנדבים מידע על הנחות.
"במשך שנים הרבה נתן רובינגר למאורעות להצטלם" כתב יורם קניוק בהקדמה לספרו של רובינגר. הקליקו על התמונה ותוכלו לצפות באחד הראיונות האחרונים של הצלם-אמן אצל רפי רשף ותכתבו לי בתגובות מה דעתכם, אין דבר שישמח אותי יותר.
