אור גדול
מחשבות על תיירות מבוססת קהילה
"לא יהיה נצחון של האור על החושך כל עוד לא נעמוד על האמת הפשוטה, שבמקום להלחם בחושך, עלינו להגביר את האור" א.ד. גורדון.
יש הרבה דרכים להגביר את האור, כי יש כל כך הרבה סוגים של חושך. בימים אלה של סוף חנוכה חברתי ל"רואה עולם" של מיכל מנור בן ארי ול"שמתי לב" של זיוה רענן לפרוייקט משותף שינסה להאיר את התיירות מבוססת הקהילה.
בתור תיירת אני מאוד אוהבת את המקומות התיירותיים שוקקי הקיטש, מצד שני אני מאוד לא אוהבת את ההתנפלות שלהם עלי בתור בעלת הממון – "תקני מאיתנו", "תאכלי אצלנו", מעדיפה את עמדת האנתרופולוגית הקטנה, הזבובה על הקיר שמציצה לחייהם של אנשים אחרים ממני. נו טוב, ברור שזה לא ממש אפשרי, אבל הכי קרוב לזה, זו תיירות מבוססת קהילה, כזו שמכבדת את המקומיים, מאפשרת להם להמשיך לחיות את חייהם גם אם רק בזכות חודשיים בשנה שהיא התקופה שמפרנסת אותם לשאר החודשים.
אני אסביר. יש לי דוגמאות רבות שנתקלתי בהן במהלך הטיולים שלי, שבהם הרגשתי שיש ערך מוסף לכך שחציתי את האוקיינוס (לפעמים רק את הים התיכון...) כדי לספק את סקרנותי, שמעבר לטעימה הקטנה שלי מעולמות רחוקים משלי, בעצם הבחירה שלי להגיע, ללון, לאכול, לקנות, במקום מסויים על פני האחר - תרמתי במשהו למקומיים, בעיקר, אם בשובי סיפרתי לאחרים ואלה נסעו בעקבותי ובכך תרמו גם הם. אני רוצה לספר כאן על מקום אחד כזה שהתאהבתי בו, אבל קודם לו הרגע שבו התוודעתי לתנועת הטיולים האיטיים דרך ה"אוכל האיטי".
הפעם הראשונה שבכלל נתתי את הדעת לנושא, היה עת תכננתי את הטיול לליגוריה, איטליה. אז התוודעתי לתנועת ה"סלואו פוד" שהוא ההיפך מה"פאסט פוד". הרעיון הוא לאכול אך ורק ממוצרים טבעיים, ומכאלה שגדלים במרחב בו מבשלים אותם. גם, כי אם מסיעים את האוכל מרחק של קילומטרים רבים, הוא לא מספיק טרי – יש לקרר אותו וכו', גם כי הנסיעה הארוכה תורמת לזיהום סביבתי, אבל גם ואולי בעיקר כי זו הדרך הטובה ביותר לתמוך כלכלית בתושבים המקומיים – הדייגים, מגדלי הירקות והפירות תעשיית החלב וכו'.
עוד למדתי בטיול המקסים בליגוריה, כי אוכל לא חייב להיות מורכב כדי להיות טעים, מספיק שהוא עשוי ממרכיבים טריים וטובים, כאלה שגדלו בגינה והוכנו בידי בעלת הבית. במסעדה אחת ידעו לספר לנו מי מבני המשפחה הכין כל אחת מהמנות שאכלנו, במסעדה אחרת ידעו להגיד לנו שבצלחת שלנו נחה מנה מופלאה של פסטה מעשה בית, שמן זית מעשה המשפחה, צדפות שנמשו מן הים דקות ספורות קודם לכן ושום. זהו. פסטה טעימה מזו לא אכלתי אף פעם - לא לפני ולא אחרי.
ועכשיו לעיקר: סאלה סור וורדון. בסאלה התאהבתי מרגע שראיתי את תמונות נהר הוורדון המצטלם כל כך יפה. מדובר בערוץ נהר מאוד מתוייר, הוא נושא תואר "הכי" (ארוך באירופה, אני חושבת) ורוב התיירים מביטים בו בהתפעלות בחולפם על הכביש המתפתל לאורכו.
מעטים מהם נשארים ללון לפחות לילה בסביבה ועוד פחות מהם לכמה לילות על מנת לטרק במסלולים האפשריים. סאלה סור ורדון ממוקמת בפינת האגם המלאכותי, מקום אסטרגי המאפשר סיבוב מלא בערוץ בנוחיות ולמרות זאת תיירים מעדיפים את העיירה הסמוכה, היותר משווקת. התמונות הראשונות שלה שראיתי באינטרנט היו מרהיבות מספיק על מנת להזמין מיד חדר לשני לילות, להתפעל ממזלנו הטוב שזימן לנו מחירים נמוכים כל כך. רק אחר כך קראתי את הסיפור של סאלה והתאהבתי לגמרי.
סאלה סור ורדון שכנה פעם במקום אחר, כמה קילומטרים נמוך יותר. הכפר שהתפרנס מחקלאות התרוקן מרוב תושביו הגברים במהלך מלחמת העולם הראשונה, בד בבד היה צורך לאגור מים עבור כל הכפרים מסביב והוחלט להקים סכר על הנהר על מנת שייווצר אגם, מעשה שהיה ברור שיציף את הכפר.
נעצור רגע. להציף כפר שלם? זו לא פעם ראשונה שנתקלתי בזה, עושים זאת במקומות רבים בעולם, בדרך כלל על ידי השליט העריץ, שחיי תושבי הכפר לא ממש חשובים לו. זו פעם ראשונה שהתעמקתי בנושא והבנתי כי כאן זה נעשה בתבונה ובהתחשבות. אם צריך להקריב כפר עדיף כזה שרוב תושביו כבר אינם חיים בו. מרגע שתוכנית הסכר אושרה ב-1971, החלו לבנות את הכפר החדש במעלה ההר ובמקביל פירקו למטה מהכפר העתיק, כל מה שאפשר היה להעלות למעלה: את המזרקה לשתיית מים, את מגדל השעון של בית העירייה, פעמון הכנסייה, את ה"מכבסה", ודלתות, חלונות ומשקופים אותם הציבו בבתים החדשים. אפילו אבני מרצפת בני מאות שנים ששובצו בבתים החדשים.
בכל פינות הכפר החדש וגם במלון שבו התארחנו, אפשר לראות תצוגה של תמונות הכפר המקורי. כל חודשי תכנון הטיול, החלפנו כמה פעמים את מקומות הלינה שלאורך המסלול. את היומיים שהוזמנו בסאלה סירבתי להחליף, למרות שאני מודה, המחיר הנמוך גרם לחשש מה שמשהו לא תקין שם, אלא שקראתי שפרנסתם של תושבי סאלה החדשים (רוב תושבי הכפר הם חדשים) על התיירות. וזו פרנסה די בדוחק, שכן היא מתקיימת כמעט רק בחודשי הקיץ, רק עם האנשים המועטים שעוצרים כאן ללינת לילה, עוד פחות אלה שעוצרים לארוחת צהריים.
אז מה פגשנו בסאלה סור וורדון? קודם כל שקט עם נוף מדהים אל האגם מצד אחד
ונוף מרהיב להרים מצד שני, שלעת שקיעת השמש נצבעים בצבעים מרהיבים. הנוף המדהים ביותר נצפה ממרפסת המלון בו התגוררנו.
בכפר יש פינות התייחדות לא מעטות, מסעדות ובולונז'רי (שאני מקווה שעדיין קיימים) מכולת קטנה ומקסימה שמזכירה את אלה שהיו פעם בקיבוצים, ואנשים נעימים ששמחו מאוד לארח אותנו. ובעיקר מצאנו את עצמנו נהנים מאוד במקום עם סיפור הסטורי מעניין, ותורמים במשהו, גם אם קטנטן, לתיירות מתחשבת בסביבה.
כל התמונות למעט תמונת הפסטה, צולמו בסאלה סור וורדון.
לחיצה על המפה המצויירת תוביל למסלול היקפי של ערוץ הוורדון. אפשר לעשותו בנסיעה של יום אחד, ואפשר לפצל אותו לכמה ימים ואז לרדת גם למסלולי הליכה.
להיבטים נוספים של תיירות מבוססת קהילה, מציעה לעבור לפוסטים של שותפותי למיזם:
