• רבקה קופלר

עדיין אליס

"תהפכי את הסיפור לאוצר", אומר לי בנזוגי, כזה שאפשר לגמוע ממנו את חצי הכוס המלאה אפילו שהוא עצוב. את זה הוא אמר כשצפיתי בסרט לפני כמה חודשים, אבל אני גנזתי אותו, במקום. אולי מפחד. אבל מסתבר שגם לפחד יש דרגות שונות והשבוע פגשתי כנראה בדרגה גבוהה עד כדי קושי לכתוב עליו, אז אולי אליס מהסרט "עדין אליס" תנחם אותי, כי אין כמו סרט שעשוי לעילא ולעילא כדי לדבר מתוך גרוני.

זיקנה

למה אני אוספת אוצרות בסרט כזה עצוב? התשובה פשוטה. עצב הוא חלק מהחיים, בלעדיו אין שמחה. הבלוג יוצא לחפש אוצרות גם במחוזות אלו, והסרט המדובר עשוי היטב, רגיש לפרטים, מתמודד עם הנושא באופן הכי מכובד והגיוני בעיניי בו ניתן להתמודד עם נושא כל כך קשה, מפחיד ובלתי ברור. וכן, כי אסור להתבייש באף מחלה.

נמנעתי בכוונה תחילה מקריאת הספר ומצפיה בסרט בגלל הפחד. הפחד לפגוש בסיפור את אמי הדמנטית, הפחד לפגוש את חולשת ההתמודדות שלי. כשנקלעתי לשידור הסרט בטלוויזיה, כבר לא יכולתי להתנגד וצפיתי עד הסוף עם טישו צמוד.

למי שחוששים מספוילר, אני מציעה לעזוב את הפוסט כבר עכשיו.

הסיפור הוא על אשה הלוקה במחלת השכחה – אלצהיימר, בגיל חמישים – גיל צעיר ונדיר מאוד ללקות במחלה הזאת, שלא ממש ידוע מה הגורם לה ובודאי שלא ניתן לרפא אותה. זו המחלה הכי עצובה שניתן לחשוב עליה, ובסרט יש כמה משפטי מפתח מאוד חזקים, שאני עוד אדרש להם בהמשך. באחד מהם, אומרת אליס שהיתה מעדיפה סרטן, כי אז אנשים עונדים סרט ורוד לכבודך ומבינים אותך, "עם המחלה הזו אני מתביישת", היא אומרת.

נשים בפריז

בסרט, ג'וליאן מור הנהדרת בתפקיד אליס, עושה מעשה הרואי כשהיא מגלה את הצפוי לה. היא מצלמת עצמה נותנת לאליס העתידית הוראות התאבדות, בסרטון קצר אליו היא מפנה את אליס שנמצאת בשלב בו היא כבר לא יכולה לענות על השאלות שהיא בעצמה חיברה. הקטע העצוב הוא שכשמגיע הרגע, היא כבר לא יכולה לעקוב אחר ההוראות.

אשה בתל אביב

"תמיד הוגדרתי על ידי האינטלקט שלי" אומרת אליס בסרט, "עכשיו הכל הלך לאיבוד". בעלה אומר לה בהכחשה, שכולנו שוכחים מילים. ואכן כולנו שוכחים מילים, כל הזמן (מי המציא שם כל כך קשה לזכירה, למחלת השכחה?), אליס עושה את מה שאני עושה כל הזמן – נעזרת בגוגל כדי שיזכיר לי את מה ששכחתי, ומה קורה כששוכחים איך לשאול את גוגל? או כשלא זוכרים איפה הנחנו את הטלפון כדי לשאול את גוגל?

נשים בחוג לציור, לונדון

מצד אחד, החיים הטכנולוגיים מאוד עוזרים במצבים כאלה, אני אפילו לא רוצה לחשוב על איך נראו חיים של חולה דמנטית, או בשלבים ראשונים של אלצהיימר לפני עשר או עשרים שנה, מצד שני, אולי זה ששמנו את כל יהבנו על האמצעים הטכנולוגיים גם מקרב אותנו בצעדי ענק אל עבר פי הפחת? אל עבר השכחה? אליס משחקת עם עצמה משחקי זכרון בטלפון לאורך כל הסרט, הטלפון יודע לתקן שגיאות (אוטוקורקט), הוא שואל אותה אם התכוונה למילה זו או אחרת, אבל מגיע הרגע בו היא לא יודעת לענות.

לפני הקתדרלה של מונטריאול

יש עוד סצינות מכמירות לב ומעוררות מחשבה כאחת – מה קורה לבני המשפחה, האם הם צריכים לעזוב את כל התוכניות שלהם על מנת לטפל בחולה? האם מותר לחולה לנקוט במניפולציות בבני המשפחה רק בגלל שהיא חולה? איך בכלל נערכים לטיפול בחולה שצפי המחלה שלו לא ידוע?

נשים בטיוב של לונדון

את הפוסט העצוב הזה מלוות תמונות של נשים שצילמתי בכל הטיולים שלי, בגלל עוד סצינה עצובה אחת בסרט. אליס הולכת לבדוק מוסד לחולי אלצהיימר. האחות שמציגה לה את המקום משוכנעת שאליס בודקת עבור אחד מהוריה ואכן כל הדיירים הם אנשים מבוגרים. יותר נכון מבוגרות. מחקרים סטטיסטיים קבעו שנשים חולות באלצהיימר יותר מגברים. (ויקיפדיה) אז, השאלה שמטרידה אותי מאז סיום הסרט – האם אפשר להתכונן למשהו לא ודאי כזה?

נשים בפרובאנס

לתת יד- מחשבות על זיקנה - כעבור כשנתיים מכתיבת הפוסט הזה, כתבתי פוסט מסכם ובו כל הידע שצברתי בטיפול במבוגרים.


אם נשארתם איתי עד כאן, חלקו איתי כאן בתגובות את מה שחשתם, את ההזדהות, אולי את הרתיעה ואת הפחדים. לפעמים זה משחרר, לחלוק.

לצפייה בטריילר של הסרט לחצו כאן:

תגובות - עדין אליס

תגובות - עדין אליס

תגובות - עדין אליס

תגובות - עדין אליס

תגובות - עדין אליס

#עדייןאליס #זיקנה #זכרון #שיכחה #אלצהיימר #דמנציה #אמנות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

בליסבון האבנים מדברות

בליסבון גיליתי שאפשר לטייל בחורף מבלי לקפוא מקור. ליסבון אוצרת בתוכה הסטוריה ארוכת שנים יפייפיה והיא מתבטאת בין הייתר באמנות האריחים המיוחדת לה.