הדלתות
פוסט לפעמים מוביל לפוסט. וכשדימיתי בפוסט החלודה את המשפחה היושבת מאחורי הדלת הכבדה, ידעתי שארצה להרחיב בנושא. והפעם, אני חוזרת לרגע בו גיליתי כי אני מצלמת את אותם הנושאים שוב ושוב, והנושא שחוזר אצלי במספר הפעמים הגדול ביותר הוא דלתות.
ליון, צרפת
דלת, מה היא מסמלת? אנחנו שגדלנו על דלתות סוכנות, פשוטות, צבועות צבע שמן לבן שדהה עם הזמן והפך אפור כמו הדלת עצמה, מתפעלים מדלתות שחגגו מזמן 500 וגם 600 שנה.
האל אין טירול, אוסטריה
לדלתות שלנו לא היתה משמעות מעבר לשימוש הפונקציונלי שלה. כשהגיעה זמנה, החליפו אותה באחרת בלי היסוס. לכן לא מפליא, שמרגע שהתחלתי לצלם, גם התחלתי לאסוף צילומי דלתות. אלה משכו את תשומת ליבי בכל מקום אליו הגעתי. הוקסמתי מהמקום שהן תופסות בחיי המקומיים, הוקסמתי מהמקום שארכיטקטורת הבניין מייחדת לה. אני מודה שאני מצלמת רק את הדלתות המיוחדות, אלה ששונות כל כך מעולמי, ואין לי תמונות של דלת פשוטה, רגילה.
פורטו וונרה, ליגוריה איטליה
לא פעם תהיתי מה גורם לאנשים פרטיים, לא למוסדות כמו מוסדות דת, להשקיע עבודה וכספים במראה דלתם והרי הדלת פונה כלפי חוץ ולא אל יושבי הבית. אני לא מתכוונת לדלתות מעוצבות שיוצאות מפס ייצור, אלא לדלתות הדורשות מיומנות של אמן, האם כוונתם שהדלת הזו תוכל עד סוף הדורות להעיד על המשפחה שמתגוררת מאחוריה? (כמו טוטם, למשל?) כנראה שכן.
גמלה סטאן, שטוקהולם שבדיה
דלת אכן מעידה על יושבי הבית. כך כמעט בכל תרבות. הדלתות שלנו, הלבנות הגיעו מתקופה של צנע, של חוסר, ובתקופה ההיא הדלתות כולן היו פתוחות, כאילו לא היה בהן צורך כי כל השכנים היו ביחד ללא חציצה, רק לעת ערב נסגרו הדלתות אחרי שכל בני המשפחה חזרו הביתה לשנת לילה. היום לכולם יש דלת פלדה כזו או אחרת כדי להגן על הבית ויושביו מפני פריצות.
פראג, צ'כיה
בכפר סאלה דו וורדון, צרפת, שטיפס ועלה אל ההר כי הכפר המקורי הוצף בכוונה תחילה עם בניית הסכר על נהר הוורדון, ראינו הרבה דלתות עתיקות כאלה, שהובאו מהכפר הישן, לפאר את הבתים החדשים, שנבנו להיות להם קינים חמים ונעימים במקום אלה שהוטבעו. את הדלתות ההן, חיברו לצירי המשקופים בבתים החדשים, משפחות חדשות לגמרי שזה מקרוב באו ליישב את הכפר החדש, הדלתות האלה כנראה, גרמו להם לחוש כבוד כלפי העבר, גרמו להם להניח את העבר כהדום לפני העתיד שלהם.
סאלה דו וורדון, צרפת
פגשתי בדלת המסתובבת הזו באקראי והיא הזמינה אותי ביופיה הרב להכנס דרכה לעולם קסום עוד יותר. היא שייכת למסעדה בסאן ג'רמן דה פרה, פריז והיא העידה בגילופיה, בידית המיוחדת, על תקופה אחרת, מקושטת מאוד - הדלת הזו היא מתקופת הארט נובו. תוך כדי שצילמתי אותה חשבתי על כל האמנים של פריז מתחילת המאה העשרים ודמיינתי שהיא כנראה פגשה בהם.
פריז, צרפת
לא תמיד הדלת שהרשימה אותי ומשכה את תשומת ליבי היתה עבודת אמן, לעיתים זה קרה כי ניכר בה שנעשתה בכוונה רבה, מחומרים טובים ולשנים רבות הותקנה בפתח הבית, כמו לומר – כאן תגור משפחתנו עוד שנים רבות. לא ארעי ולא זמני. הדלת הזו בצפון נורבגיה עמדה יותר ממאה שנים בפגעי מי הים ומזג האוויר, כל שנה בחודשי הקיץ זכתה לתיקונים ולצביעה חדשה.
הניגסוואר, נורבגיה
בסדרות צילומים מאוחרות יותר, הבחנתי כי הארכיטקטורה מתבססת פעמים רבות על צורת פתח הכניסה, או - מקום הדלת הוא זה שמכתיב את עיצוב הבנין כולו. זה קורה בעיקר במבני ציבור אך לא מעט גם בבתים פרטיים ואף הפשוטים שבהם. למשל בקתדרלות, שמעצימים מאוד את מקומות הכניסה, ע"י גילופים ופסלים מזעריים שמצטרפים לצורת הדלת בהגדלה. אני זוכרת את עצמי לא אחת עומדת קרוב קרוב ליד המשקוף, בוחנת את הפסלים השונים, מלטפת את הדלת הכבדה המותקנת בה.
כנסיית ויטוס הקדוש, פראג צ'כיה
ויש דלתות עם סיפור. האחד פגשתי בליון, בשכונת קרואה רוס. לואי פסטר נקרא לעזור לתעשיית המשי שמחלה אחזה בה והוא הצליח לגלות מהר מאוד שחיידקים הם אלה שמעורבים במחלה המסתורית והציל את התעשייה. מכון פסטר שהוקם בעיר, עיטר את דלתו בגילופי פקעות תולעי המשי ובעלי עץ התות המזינים אותם. עתה, גם אם יאכלס הבניין דיירים אחרים לגמרי, הדלת תמשיך לספר את הסיפור.
מכון פסטר, ליון צרפת
דלת הסיפור השניה מצויה בבית הקברות הייגייט בלונדון, שם באחוזת קבר אחת התקינו דלת מתכת ועליה ידיות בדמות לפידים אלא שהם מונחים הפוך שכן הם כבויים.
בית הקברות הייגייט, לונדון
לסיום, תמונה אחת יקרה לליבי, ובה קירות העשויים דלתות אסופות, שצולמה ליד שוק הפשפשים ביפו, הן אפילו לא נצבעו בצבע אחד, כך, למרות שהן משמשות עתה כקירות, הן עדיין נשארות דלתות, כאלה שעשויות להפתח ולהסגר, גם באופן המטאפורי.
שוק הפשפשים, יפו
המפה הפעם היא טיפ: סעו לפראג. אם יש מקום אחד ששווה לנסוע אליו רק בשביל לצפות בעושר סגנונות של דלתות זה פראג. בין יתר האטרקציות העיצוביות הרבות שלה. לצידן, פעמים רבות יש גם שלטים מאוד מעניינים.
Comments