• רבקה קופלר

איכות נדירה

חזרתי לפני כמה שבועות לבניין עתון "הארץ" ברחוב שוקן, בו התחילו עשר השנים, מהטובות שלי. אין עוד מקומות עבודה כאלה היום. במבט לאחור אחרי כל כך הרבה שנים, אני רואה רק את הדברים הטובים. גם אם לפעמים אני זוכרת את האחרים.

שתי משמרות בשבוע, התחילו את עבודתי ב"לוח העיר" של רשת שוקן. היא לא תאמה את הכשרתי המקצועית כמעצבת גרפית, אבל הותירה בידי המון זמן לגידול ילדי הקטנים, ולהפתעתי הרבה גרמה לי גם להמון נחת בעבודה עצמה: במרתף, שקראו לו פעם "מַסְדֵרָה", פגשתי את העתונאים והעתונאיות הכי מעניינים של התקופה.

מסדרה – היה כבר אז שם ארכאי. פעם, כשסידרו אותיות עופרת בתוך תבניות של שורות, מהם הדפיסו עתון, היתה לשֵם הצדקה, אבל שמות נדבקים. אנחנו עבדנו כבר בתוך המודרנה – את האותיות סידרו על סוג של מחשב, והפלט היה על נייר אותו הדבקנו עם שעווה לעמוד בגודל עמוד העתון אותו צילמו לפילם בחדר חושך ואח"כ הפכו ללוחות הדפסה. בזמן שכל התהליכים האלו קרו ע"י כל מיני אנשים שזה היה תפקידם, שוחחנו שיחות מעניינות ברומו של עולם, שיחקנו "ארץ עיר" עם ההגדרות הכי מרתקות, ובעיקר פינקנו את אפרת האחראית בהרבה כוסות קפה כדי שהיא תתרצה ותקליט לנו טווין פיקס מחברת הכבלים אליה היתה מחוברת ואנחנו לא.

לימים, עזבנו את הבניין ההסטורי, עלינו במעלה רחוב העלייה עד לפינת י.ל. פרץ.

אני עברתי למשרה מלאה ועם הרבה יותר אחריות. תחילה קיבלנו קומה אחת אח"כ השתלטנו על קומה נוספת. כאן מאחורי המרפסת הזו פגשתי במשך השנים הרבה אנשים יקרים שנטועים עמוק בליבי עד היום, כאן נרשמו הרבה צחוקים, עבודת צוות קשה אך בעלת איכות נדירה. נרקמו חברויות נפש, כאלה שנשארו לכל החיים.

ברבות הזמן קניתי לי ידע והתמחות בתחומים שהיום איש כבר לא צריך, גאוותי היתה על העבודה הנינוחה, על הצוות המדהים ועל כך שאנשים שבכלל לא הכרתי נהגו להתקשר כמעט על בסיס יומי לשאול בעצתי, ובכל זאת, התגעגעתי לעבודה בעיצוב.

באותם ימים כשהלכתי ללמוד את הנושא, המרצה שהובא לשם כך מחו"ל פתח ואמר: מאז המצאת הדפוס ועד היום כלום לא השתנה מהותית. ומכאן רק עזרתי להמציא את הגלגל, עבדנו ימים כלילות, צוות רב תחומי, להעביר את כל העבודה הידנית לעבודת מחשב, תחילה נעלמו הפילמים וחדרי החושך, מאוחר יותר גם מגע יד האדם. המצאנו שיטות להעברת מסרים לבית הדפוס החדש שנבנה, שלא ע"י נהגי מוניות, היינו ראשונים בקבוצה ואני הייתי שותפה.

שעות מתות לא חסרו לנו בעבודה הזו. הרבה פעמים ירדנו ל"שוק העליה" הסמוך לקנות פירות וירקות נהדרים לארוחה משותפת, את השוק שהיה שוקק חיים, מצאתי היום בעזבונו העצוב

לפעמים אכלנו ארוחות צהריים במסעדות פועלים זעירות ונהדרות שאין להן עוד זכר ברחוב, רק את "מסעדת סנדר" מצאתי בדיוק באותו מקום ברחוב לווינסקי, בו נהג הבוס שלנו לאכול כבר אז ארוחות נוסטלגיה.

הרגשתי מאוד טוב עם מטרות העבודה. התוצרים שהוצאנו מדי שבוע – לוחות דרושים, הועילו לאנשים - במיידי. הדרך אליהם מדי שבוע, היתה מאתגרת ומלאת סיפוק, מדי יום חמישי בחצות, עת הסתיימה עבודת השבוע ויצאנו לרחובות הרייקים – היתה לכולנו תחושת הצלחה משותפת. רק כעבור שנים של עבודות עיצוב מעניינות, עבור לקוחות מהגדולים בשוק, הבנתי כמה מאתגר ומתגמל היה לשרת דוקא את האנשים הפרטיים.


לקריאה נוספת:

על עידו אגסי שהפך את עבודת הדפוס הישנה לאמנות, כתבתי כאן.

#עתוןהארץ #טוויןפיקס #איכותנדירה #דפוס #שוקעליה #לווינסקי #סנדר #שוקן #צילום #גרפיטי #אוספתאוצרות #תלאביב #טיולבארץ #געגוע

רומן היסטורי פרי עטי,
לקריאה חופשית, המתרחש במאה התשיעית לספירה

u05e0u05d9u05d5-u05d0u05d9u05e0u05d2u05d

​מפות שציירתי לפי מסלולי טיולים
שהם מסע בדרכים, Road Trip
ובהם סיורים מצולמים.

המלצת קריאה - ים ביני לבינך

ספר מקסים של נורית גרץ, על אהבתו של מיכאל לרחל המשוררת.
זהו רק סיפור המסגרת שיש בו הרבה מילים יפות, פיוטיות, ציטוטים משיריה האהובים של רחל
וטיול ברחובות תל אביב.

אוצרות אחרונים:

ארכיון אוצרות:

איך להתמצא באוספת אוצרות:

פרקי הבלוג:

הבלוג עוסק בנושאים מגוונים – טיולים, אוכל, סקירות ספרים שאהבתי, אמנות ועוד נושאים מגוונים.

לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד הראשי של הבלוג, בו תוכלו לנווט לפי קטגוריות, לפי חיפוש בקוביית החיפוש לפי מילות מפתח
או בלחיצה על לשונית האינדקס שתוביל לעמוד המסודר לפי ארצות ונושאים לפי א'-ב'.

השביל העולה להר:
רומן היסטורי פרי עטי המתפרסם רק כאן. לחיצה על הלשונית בסרגל העליון תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל פרקי הסיפור. תיהנו ואל תשכחו לספר לי רשמים בסוף.


מסלולים:
Road trips - מסלולי טיול מצולמים על מפה שאני מציירת עבורכם. לחיצה על הלשונית בסרגל למעלה תוביל לעמוד ממנו אפשר לנווט לכל המסלולים.

  • fcebook
  • Pinterest
  • Instagram

© כל הזכויות שמורות לרבקה קופלר 2015